התיאוריה של מרגריט מאהלר

מאהלר

אמריקאית. משקפת את ההתפתחות בארה"ב אחרי פרויד. הלכה בעיקר לכיוון פסיכולוגית האגו (הרטמן ואריקסון) ולכיוון הבינאישי (סאליבן ופרום-רייכמן). למעשה, שייכת יותר לפסיכולוגית האגו ולתחום הבינאישי. היא הכירה את וויניקוט, מזכירה את מושגיו בתיאוריה שלה, אבל ההשפעות שלה הן בעיקר אמריקאיות.

מאהלר עושה הפרדה בין הלידה הביולוגית, והלידה הפסיכולוגית.

-בלידה הביולוגית נולד תינוק והיא אירוע חד פעמי מוגדר בזמן.

-בלידה הפסיכולוגית נולד אינדיבידואל והיא תהליך ארוך, ממושך ופנימי, שלא ניתן לצפות בו ולהגדירו. היא קוראת לתהליך הזה באופן כללי ספרציה- אינדבידואציה. זהו תהליך של יצירת תחושה של נפרדות יחד עם קשר, לא נפרדות מבודדת. בעיקר היא מדברת על נפרדות מהאם. תהליך הספרציה-אינדבידואציה נמשך כל החיים, לא מסתיים אף פעם והוא תמיד אקטיבי. ההישגים העיקריים שלו הם בשנים הראשונות.

מדובר על שתי התפתחויות משלימות: ספרציה-  שכוללת את היציאה של הילד מהסימביוזה.

אינדבידואציה- שכוללת את התפתחות התפיסה העצמית, המושג העצמי, והייחודיות.

שני התהליכים כרוכים זה בזה אך לא תמיד פועלים באותו הקצב, אם כי זה רצוי. כאשר ההתפתחות המוטורית של הילד מאד מוקדמת והוא מוצא עצמו ניפרד פיזית, אך לא בשל לכך נפשית, הוא נזרק לנפרדות לא מותאמת עם התהליך של האינדיבידואציה.

מה שהכי מבחין את מאהלר מוויניקוט, זה שלדעתה הילד מתפתח בתוך הקשר וזה פחות חשוב כמה האם אמפתית. מי שצריך להיות מעוצב זה הילד, ועל כן הוא זה שעושה את ההסתגלויות העיקריות. האם יכולה להתאים את עצמה, אך היא כבר מעוצבת, יש לה צרכים משאלות ופנטזיות, והוא גדל לאור זה ומתאים את עצמו, בין אם היא פתולוגית או בריאה. זה שונה מאד מויניקוט, שאומר שאסור שהילד יתאים את עצמו לאם או לסביבה.

הספרציה אינדבידואציה הוא הישג של בריאות. ילדים פסיכוטיים לא משיגים זאת. כלומר כשמדברים על ספרציה היא מדברת על יכולת להבין באופן עמוק את הייצוגים הפנימיים של עצמו ושל אימו, וילדים פסיכוטיים לא מבינים לעומק את הנפרדות. אוטיסטים ופסיכוטיים הם שתי פסיכוזות הילדות שאליהן היא מתייחסת.

למאהלר יש תורת שלבים מדויקת (שוב בניגוד לויניקוט), שלבים שמופיעים אצל רב הילדים. עבודתה היא יותר מחקרית מאשר שלו, כוללת תצפיות מכוונות, עם רישום ומעקב.

היא טוענת שבריאות ופתולוגיה נקבעים ע"י 3 דברים:

1. הציוד המולד של הילד. 2. היחסים המוקדמים, בעיקר עם האם. 3. אירועי חיים בשנים הראשונות.

חוץ מזה, מאהלר מתארת נקודות של פגיעות מיוחדת, בכל אחד מהשלבים: אילו נקודות פוטנציאליות לטראומה. יש פוטנציאל טראומטי בכל שלב. היא מנסה להבין את המושג של ויניקוט 'אם טובה דיה' ומגדירה משתנים פסיכולוגים שיכולים לתרום להצלחה או אי הצלחה של תפקיד האם הטובה דיה.

1. מבנה האישיות (ויניקוט דיבר באופן כללי)
2. בדומה לויניקוט – התפתחות של האימהות שלה.
3. הפנטזיה המודעת והלא מודעת שיש לאם לגבי הילד.

לפני הלידה הפסיכולוגית ישנם 2 שלבים: השלב האוטיסטי-נורמאלי, והשלב הסימביוטי.

שלב אוטיסטי נורמאלי (עד חודש)

הילד עובר ממצב של ערות למצב של שינה (היום לא מסכימים עם השלב הזה). בשלב הזה אין לו תפיסה שיש אדם שמספק את הצרכים שלו. הדבר העיקרי שילד צריך זה איזון פיזיולוגי, ובעצם הוא אטום למציאות החיצונית. מאהלר טוענת שלתינוקות יש מחסום – גירוי מולד שמאפשר לתינוק להיות מנותק מהסביבה ואטום לה. הוא אוטיסט במובן הזה שהוא היצור היחיד בעולם, הוא היקום כולו, לא מבחין בין פורקן מתחים שבא מבחוץ (הנקה, החלפת חיתול) ובין פורקן מתחים פנימי (יורק, משתעל, עושה פיפי). לדעתה, רב התינוקות מצוידים מספיק טוב, כדי לא לסבול מהפרעות חיצונית. כלומר, כדי שילד יפתח בעיות בשלב הזה הוא חייב לבוא עם ליקוי מולד כלשהו. לדעתה, לילדים כוחות אדירים של התגברות, החלמה, מציאת תחליפים ויכולת להתגבר על לקות הורית, אלא אם כן נולדו עם ליקוי מולד. התינוק של מאהלר עמיד ויציב הרבה יותר מזה של ויניקוט (טוב, אמריקאית). יש לו כוחות. למסקנה זו היא הגיעה מתצפיות. היא בדקה ילדים שגדלו בסביבה נורמלית, ילדי מוסדות, ילדים שעברו טראומות וילדים פסיכוטים. היא טוענת שילדים שעברו טראומות אפילו נוראיות (מות הורים, התעללות וכו'), מצאו כוחות, ולא הפכו לפסיכוטים. היא הגיעה למסקנה שילדים שהפכו לפסיכוטים נולדו עם ליקוי מולד, בהיסטוריה של ילדים אלו לא היו טראומות. מצבים קלים יותר נובעים מתקלות בשלב האוטיסטי, כאשר האם באופן קיצוני לא טובה לילד. הילד לא יפתח אוטיזם, אך יפתח הפרעות אישיות, פרה-דיספוזיציה לחרדות, ויהיה צפוי לבעיות בהמשך.

השלב הסימביוטי (1-5 חודשים)

מתחיל כשמתרחשות כמה התפתחויות. הילד מתחיל לפתח עקבות זיכרון, הוא מתחיל תהליך של למידה מהנסיון. הוא קולט שיש מישהו שמספק את צרכיו (תופעה שחוזרת ונתפסת בזיכרון), ואז הוא מתקשר רגשית- יוצר התקשרות חזקה לדמות האימהית. בחוויה שלו הם מהווים מערכת דואלית עם גבול משותף (דומה לויניקוט).

סימביוזה- תהליך אקטיבי של התקשרות. מצב ביולוגי, בו שני אורגניזמים ניזונים ומביאים תועלת זה לזה עד גבול מסוים, מפני שהתינוק בקשר הסימביוטי תלוי באם לחלוטין והאם, אף כי היא זקוקה לו ומפתחת תלות, נשארת היא עצמה.

בתצפיות היא ראתה שאחרי 4 שבועות, מחסום הגירוי מתחיל לרדת, ברמה הביולוגית-פיזיולוגית, התינוק נפתח לגירויים ואמו מתחילה לגונן עליו מגירויים חזקים מידי, במקום מחסום הגירויים, כדי שהעולם לא יחדור אליו בבת אחת. כשהחיוך הופך להיות ספציפי, ידוע שהילד בעיצומו של השלב הסימביוטי והאם הפכה להיות בלתי ניתנת להחלפה (היום טוענים שמהשלב הראשון התינוק לא אדיש למי שמטפל בו). האם הופכת להיות חשובה באופן מוחלט. היא קשובה ורגישה לצרכים והילד הוא זה שמעורר בה את כל הדברים הללו, כלומר האחריות בין האם לילד, היא יותר שוויונית (לעומת ויניקוט). היא מאד מדגישה את היכולת של הילד להוציא מהאם את האחזקה הנחוצה (בהשפעת בולבי שדיבר על התנהגויות שקושרות את האם וגורמות לה להיקשר).

תקלות של השלב: 

1.תקלות שנובעות מכך שהאם לא יכולה להיכנס לסימביוזה, לא מסוגלת לקשר הזה. זרות וניכור, חוסר רגישות ואמפתיה. אין לידה פסיכולוגית, כי אין סימביוזה.

2.כשהאם יכולה להיכנס לקשר סימביוטי, אך היא תלותית ומשתמשת בילד לצרכים שלה. מצב זה, יכול להביא לקושי גדול בספרציה. למשל:התינוק לוקח על עצמו את הדיכאונות של האם, כדי שהיא תהיה בשבילו. אם טפילה שנשענת על התינוק והוא מפסיק להתפתח בזכות עצמו.

3.כשלאם ולילד טוב בסימביוזה, אך קשה לה לתת לו לצאת. מדובר באישה תלותית אך לא באופן פתולוגי, שמאריכה את הסימביוזה מעבר לנדרש. יש וריאציות שונות במקרה זה. ילדים שעושים ספרציה חלקית, ילדים ששוברים את הקשר ומנתקים עצמם באופן טראומטי, או מצבי ביניים.

הישגים של השלב: (כשהכול בסדר): הילד יצא עם ציפייה שהעולם יאיר לו פנים, שהוא תמיד יקבל את מה שהוא צריך. התחלה של עיצוב הזהות, דימוי גוף ונרציזם בריא.

הלידה הפסיכולוגית – תהליך הספרציה אינדיבידואציה – 4 תתי שלבים

1. דפרנציאציה
2. פרקטיסינג
3. רפרושמה
4. קביעות האוביקט האמוציונלי

אם לא היה ליקוי מולד הילד עובר את השלבים ולא נתקע בהם. אם יש בעיות בדרך, הוא ממשיך עם הבעיות, אך גם מתקדם. אפשר להיתקע ברפרושמה, שכן אחרי הרפרושמה צריך לצאת עם ייצוג עצמי מובחן ועצמאות ולזה לא ניתן להגיע עם ליקויים בתהליך. הילד הכי נורמלי עם האם הכי נורמלית, לא יעבור את תהליך הספר-אינד' בלי משברים. המשברים הם חלק אינהרנטי מהתהליך.

1. דפרנציאציה (5-7 חודשים)

תהליך שמתחיל בהשפעת ההתפתחות המוטורית ונלווית לזה ההתפתחות הקוגניטיבית. מוטורית הילד מוכרח להיפרד מאימו, טווח התנועה שלו גדל, הוא זוחל ומתרחק. קוגניטיבית, זה מכריח אותו להבין שהוא נפרד מאימו.

תקלות יכולות לקרות-

1. כשההתפתחות המוטורית מהירה מידי, ללא התאמה רגשית וזה מוביל לחרדות ולנטייה לדיכאון.

2. כשיש אי התאמה בין האם לתינוק למשל בטמפרמנט, או במקרים של חרדות גדולות. כשהדפרנציאציה מהירה מידי, ילד יכול לפתח פולס סלף (מושג של ויניקוט) והיא רואה בזה פיצוי על דברים חסרים או לא מסתדרים בשלב הזה. כלומר, פולס סלף מתפתח כשילד מרגיש לבד ומרגיש שהוא צריך לדאוג לעצמו, כמו תכונה של זיקית, כדי להסתדר עם הסביבה.

3. קומפנסציה נרקסיסטית – מצב בו הילד ינסה בצורות פתולוגיות, למשוך תשומת לב, לקבל מה שצריך, או להסתדר בעצמו. זה יכול לקרות שמסיבות חיצוניות יש דיפרנציאציה מהירה, אמא נסעה, חלתה, מתה, והילד חווה דפרסיה מוקדמת.

2. פרקטיסינג (7 חודשים – שנה וחצי)

מאהלר מתארת הנאה עצומה שיש לילד מהגוף, מהיכולת שלו ומהתנועה שלו. הוא מחפש שותפים להתפעלות שלו מעצמו והוא כאילו אדיש לאם, כיוון שהוא מאד עסוק בעצמו. הוא במצב רוח עליז ונפלא, אבל אם האם יוצאת בבת אחת, מצב רוחו יורד, הפעילות נפסקת והוא מדוכדך. נוכחות האם מאד חשובה. השלב הזה מאופיין בשני מצבי רוח-  או עליז ונלהב, או דכאוני שעם כל פרידה  נאחז באם, למרות שבשטח הוא עצמאי. העולם נפתח בפניו, הוא חש אומניפוטנטיות אדירה, תחושה של כיבוש העולם. על האימהות להתפעל ולשמוח עם הילד, ולהנות מההנאה שלו.

תקלות: אימהות חרדות נבהלות מהשלב וגורמות לילד לעצור את הספונטניות, או אימהות שמרגישות שיינטשו בקרוב, מנסות לאחוז עוד קצת בילד.

3. רפרושמה (שנה וחצי - שנתיים וחודשיים )

זהו שלב של נקודת מפנה. הילד תופס את המכשולים הרבים שכרוכים בכיבוש העולם, תופס שאת רב הדברים הוא לא יכול לעשות. בשיאה של  תחושת היכולת, הוא מבין שהעולם לא נענה לצרכיו, שעליו להתמודד לבד ושהרבה פעמים הוא קטן, תלותי, נפחד, חסר ישע וזקוק לתמיכה והרגעה מבחוץ. זהו מצב משברי. הוא חוזר לאם, נצמד, לא בטוח שהוא רוצה לצאת מהסימביוזה, מודאג איפה היא, וחושש שהיא תלך. יש קונפליקט חזק. הוא רוצה לוותר על כל ההישגים ולחזור להתכרבל. אך מצד שני, יש לו דחף להמשיך בהתפתחות. ומצד שלישי, הוא נוכח שאי אפשר לחזור לסימביוזה. זה כבר מאוחר מידי. יש נפילה של האומניפוטנטיות, תחושה שעליו לדבר יותר ויותר ע"מ להסביר את עצמו. הכורח הזה, בלהסביר את מה שהוא צריך, נורא מדכא אותו ויוצר תנודות חריפות במצבי הרוח. יש קונפליקט: הוא רוצה להיות קטן וגדול, להתרחק ולהיצמד, והרבה פעמים רוצה את שני הדברים ביחד. לאם קשה להכיל את התנודות ואת מה שהיא חווה כרגרסיה ונוצר משבר ביחסים של הילד עם האם. מאהלר מציבה לאם דרישה שקשה למלא. בגלל הקונפליקט החזק חשוב שהיא תעמוד במקום אחד, והילד הוא זה שיעשה את התנודות. עליה להיות יציבה ואחידה. במקרה הטוב, לאט לאט מתוך הקונפליקט, האם והילד ימצאו את מידת הקירבה האופטימלית שמתאימה להם.

יש הרבה שיבושים בשלב הזה. בשלב הזה נוצרים מצבי הבורדרליין, כל הפרעות האישיות. הפתרון הרבה פעמים הוא הקשר עם האב שנותן מנוחה לאם, מהווה מפלט ונוצר משולש (מקביל לפרויד). יש הרבה אלמנטים פרוידיאנים בשלב הזה. מאחר שהאב אף פעם לא היה בסימביוזה, הדמות שלו פחות מעוותת, התינוק לא עושה ספליט של האבא. מה יכול לגרום לתקיעות? קונפליקטי גדילה אצל האם-תלותית מדי או מרוחקת. בעיה אפשרית- למשל ילד שיפחד להתרחק כי יפחד לפגוע באימא שלו או שיפחד להתקרב כי היא תבלע אותו. התפקיד של האב בשלב הזה הוא נורא חשוב כי הרבה פעמים הוא מציל את הילד כי הקונפליקט החזק הזה הוא רק כלפי האימא. עם האבא פחות צריך לבדוק את מידת הקרבה. כשהילד רוצה לנוח מהשמבר הזה אז הוא מתקרב לאבא-אמהות אומרות שפתאום רוצה רק את אבא.

בכל התצפיות מאהלר מצאה את השלב האדיפאלי, כפי שפרויד הציג אותו, כולל הבדלים בין בנים ובנות, קינאת הפין, התסביכים של הבת, וההאשמות שלה כלפי האימא. היא אמרה שלבת נטייה להאשים את האם, אך היא גם רוצה אותה והיא הפרטנר הסימביוטי שלה ולכן קשה לה יותר להפוך לאינדיבידואל נפרד. הקונפליקט של הרפרושמה, לפיכך מסובך יותר אצל בנות. יש את מוטיב האשמה, קינאה, יריבות אדיפלית. מאהלר מקבלת את התפיסה של פרויד בהקשר זה, ומדברת על כעס, מרירות, ורצון לבטל את ההבדלים בין המינים. הבנים נהנים מהגוף של עצמם, ללא תסביכי גוף וכשרע להם הם פונים לעצמם ולגופם, כי זה מקור הנאה וגאווה וקל להם יותר לסיים את התהליך ולצאת. הבנות נצמדות בכעס והן פחות עצמאיות. זה מאט את התהליך אצל בנות, אך הן מסיימות אותו. השלב הזה יכול להימשך בערך עד גיל שנתיים וחודשיים. לאט לאט רואים התייצבות במצב הרוח וירידה בקונפליקטים.

משבר הרפרושמנט מחייב את הילד ליצור כל מיני מנגנוני התמודדות: 1. אובייקט מעבר הוא אחד ממנגנונים אלו. 2. מנגנון נוסף: פעילות מוטורית מוגברת כדי לא להרגיש את העצב. 3. ספליטים אך בגיל יותר מאחר. למשל כשהילד צריך להיפרד מאימו אז כשמתגעגע זה לאימא טובה, אבל כשחוזרת לא רוצה להתקרב אליה כי אז היא רעה.

שלושה גורמים עוזרים לילד לצאת מהמשבר.

1. השפה מתפתחת, ואפשר לבטא, לשתף ולהיעזר- כשהילד יכול להגיד מה הוא צריך ומה הוא רוצה יותר הרגשה של שליטה

2. יש תהליכים מואצים של הפנמה, והאם מתבססת בפנים כדמות פנימית טובה. יש הפנמה של שני   

   ההורים – מפנים גם את האימא וגם את האבא, יש בפנים דמויות טובות שאפשר להישען עליהן.

3. התפתחות המשחק, בייחוד המשחק הסימבולי, בזכותו הילד מעבד את התסכולים ומממש את

   הפנטזיות.

בהתפתחות בריאה: נוצרים בשלב הזה  דפוסים של אינדיבידואליות שכוללת דפוסי התמודדות ספציפיים שכל אחד מסגל לעצמו: התמודדות עם כעס, תיסכול, אכזבה, חוסר אונים (יש אפילו נסיון לעכב ביטוי של רגשות- רואים שלילד בא לבכות אבל לא רוצה לשתף, לא רוצה להראות.

בשלב הזה רואים אמפתיה והזדהות עם רגשות של אחרים.

תקלות בשלב זה (הפסיכופתולוגיה מבוססת על – קרנברג).

 1. אם נוצרו פערים בין ההתקדמות של הספר-אינד' הילד חווה את עצמו כנפרד אך לא מגובש ובעל עצמי ברור יותר, אז הספרציה משאירה אותו במצב פגיע. הוא מרגיש בודד ונפרד בעולם. אין לו את עצמו וזה יכול להביא לחרדות, דיכאונות, סכיזואידיות, תלותיות ועוד.

2. הפחדים הקודמים שהיו-פחד מאובדן האובייקט, פחד מנטישה, מתווסף להם פחד חדש בשלב זה הפחד מאבדן אהבת האובייקט זה מעיד על תפיסה עמוקה יותר של הנפרדות. דווקא כשתפיסת הנפרדות היא עמוקה, אז הדבר היחידי שמציל אותי מנפרדות זה שאוהבים אותי. אם אימא תפסיק לאהוב אותי אז היא יכולה ללכת כי אין באמת שום דבר שקושר אותה (כבר אין תפיסה פנטזיונית של סימביוזה). זו מחשבה מאוד מפחידה. אנשים אחר כך מתפתחים עם כל מיני פנטזיות של מה הם צריכים לעשות כדי שיאהבו אותם, מה הם צריכים לעשות כדי לקבל אהבה (למשל, לרצות, לא לכעוס אף פעם-טכניקות איך לעשות כדי שיאהבו אותי). יש אנשים שעסוקים כל הזמן באיך לשמר את האהבה.

3. צרכים מוקדמים משלבים מוקדמים, לא סופקו ונגררו לרפרושמה. הילד נתקע עם מה שלא סופק קודם, וזה מכביד על היכולת שלו לפתור דברים.

4. אין פרטנרית הורית מתאימה.

5. הירידה באומניפוטנציה פתאומית וטראומטית מידי. פתאום מרגיש חסר אונים וקטן ומסכן נורא (צריך להבין לאט לאט שהוא קטן ותלותי. או על יד הימשכות ארוכה מדי של האומניפוטנטיות.

6. אגרסיה שגוררת בהלה (דומה לשלב הדפרסיבי של קליין), הילד חווה את האגרסיה כמאוד הרסנית, ונעצר. לא מנהל את מאבקי השלב.

7. כשלון אבהי

8. פתרון לא טוב לתסביך האדיפאלי.

4. קביעות האוביקט האמוציונלי

התגבשות של הפנמות טובות, ייצוגי עצמי, אינדיבידואליות. הילד יוצא מחוזק מהמשבר וממשיך הלאה. פחות מבוהל מעזיבת האם, כי הוא רואה בתוכו את האם הטובה דיה. הילד כבר יכול להחזיק בפנים את ההפנמות של האובייקטים הטובים כשהוא כועס, גם כשהם נעדרים. לעשות אינטגרציה בין טוב ורע ולהאמין שאפשר לאהוב ולכעוס. יש אובייקט טוב שעליו נשענים בשעה של מצוקה שעוזר להירגע ולהתנחם. ילד צריך להאמין שהאובייקט הטוב הזה קיים ובלתי הריס (דומה לקביעות אובייקט קוגניטיבית של פיאז'ה אך הרבה יותר- לא רק שילד יאמין שאימו לא מתה כשהיא איננה אלא גם יאמין בטוב שבה-שהטוב לא ייהרס. אצל פיאז'ה מספיק שהילד יאמין שאם האובייקט מוסתר הוא קיים. כאן לא מספיק להאמין שאימא קיימת, אלא צריך להאמין באהבה ובטוב שבה).

שלב זה הוא פתוח והגיבוש נמשך כל החיים.

בשלב זה ממשיכה גם ההתפתחות של האינדיבידואליות. המסר הוא שאתה יכול להיות אינדיבידואל שלם כי יש לך בפנים דמויות טובות שאתה יכול להישען עליהן. אחרת אתה חרד מדי ויותר מדי נשען על אחרים על חשבון האינדיבידואליות.