התיאוריה של מלאני קליין

התיאוריה של מלאני קליין

הגישה הפסיכואנליטית של מלאני קליין (1882-1960) ושל ממשיכיה מהווה זרם מוגדר בתיאוריה ובטכניקה הפסיכואנליטית. בתוך הטווח הרחב של תאוריות פסיכואנליטיות קלאסיות ופיתוחים של טכניקות קליניות ושל תאוריות אלה. הגישה הקליינאנית היא הקרובה ביותר לקצה של תאוריות דחף/ מבנה.

פרויד לא עבד עם ילדים. קלין היתה למעשה הראשונה שהתחילה לבדוק את התאוריות הפסיכואנליטיות אצל ילדים. היא גרה בבודפשט בין השנים 1910 – 1919 ועברה טיפול פסיכואנליטי אצל FERENCZI. הדיווחים שלה על עבודתה בילדים עוררו ענין בקהילה הפסיכואנליטית וקרל אברהם הזמין אותה לעבוד במכון הפסיכואנליטי בברלין ועשה לה גם אנליזה שהסתיימה במותו ב- 1925 . משם עברה לאנגליה, ללונדון, גרה שם עד מות ב- 1960. זמן קצר אחרי שהחלה לעבוד באנגליה גרמה עבודתה למחלוקת בחברה הבריטית הפסיכואנליטית ולבסוף בקהילה הפסיכואנליטית הבינלאומית כולה. למרות שראתה את עצמה כממשיכה של פרויד ראו אוה פרודיאנים רבה סוטה מהתאוריה שלו. הויכוח  פרץ באמצע שנות העשרם בינה לבי אנה פרויד. החברה הבריטית התפצלה בין כאלה שהיו נאמנים למלני קליין, וכאלה כמ וויניקט שלא בחרו שום צד.

הביקורת המרכזית על התאריה  שלה היא שהיא מדומיינת וספקולטיבית. התאוריה שלה היא ערושל פריטים תאוריים, הצהרות מוכללות ושינוי בגישה הפסיכואנליטית שמלני קליין לא הדגישה אותו. כל אלה הובילו לגוף של עבודה שהואמאד עשיר מורכב. ומאורגן בופן רופף ולעיתים אף כתוב  בשפה שמזכירה את התהליכים הראשוניים.

תאורית האינסטינקט

תאורית של האגו

תיאוריית הסופר אגו

קליין מתמקדת בתפקוב ובדינמיקה של היצרים בשנה הראשונה של החיים. היא מדגישה באופן  מיוחד את החשיבות של התוקפנות שקיימת כמו הלידה ומשקפת את האינסטינקט המוות. התוקפנות שמתבטאת בתחילה בסדיזם אורלי ומשאלות קניבליות לא מודעות מושלכת החוצה ולובשת צורה של פחדי רדיפה. אותן פנטזיות משקפות השלכה של משאלות קניבליות. הסדיזם האורלי מחוזק ע"י הטראומה של הלידה ואח"כ ע"י תסכולים מדומיינים או אמיתיים הנובעים מהמפגש עם האם.

קנאה (ENVY): זהו אחד הביטויים הראשוניים של תוקפנות אורלית שמתבאטת באמצעות הפנטזיה הטיפוסית שהאוביקט המסתכל, השד במקור, במתוכנן מונע את האספקה. הקנאה מבטאת את המשאלה להרוס את האוביקט שמונע האספקה כדי לבטל את הקנאה. הקנאה מאפשרת את התפתחות החמדנות ומחזקת אותה. מהקנאה האורלית מתפתחת גם קנאת הפינס של המין הנגדי, לבסוף הקנאה צומחת לקנאה ביצירתיות של אחרים ולסוג מסוים של אשמה על היצירתיות העצמית. בגלל הפחד מקנאה המיוחסת לאחרים. סוג זה של קנאה יכול להוביל בתיד לסוגים נוספים של אשמה אדיפלית.

קנאה (JELOUSY): לפי קליין, מדובר ברגש של הכרת תודה לגבי משהו שקיים אצל אדם אחר ולא בי, אך יכול לעמוד לרשותי. מאפיינת מצבים של יחסי משולש המאפיינים קונפליקטים אדיפלים. אינסטינקט המוות מושלך החוצה בצורה של פחדי רדיפה וכליון של האגו. כל החוויות של מתח וחוסר הנאה מושלכות החוצה במטרה לשמר את עקרון הנאה באגו, וחוויות אלו מושלכות אח"כ לתוך אוביקטים רודפים. אינסטינקט החיים או הליבידו מתבטא מן הלידה ואילך במגעים מהנים עם אוביקטים מספקים. השד מהווה את הגירוי הראשון המפעיל את אינסטינקט החיים והוא האוביקט הראשוני הקשור אליו. פנטזיות לגבי השד המספק והטוב מופנמת כאוביקט טוב פנימי.

ההשלכה של האוביקט הפנימי הטוב היא הבסיס להיווצרות האימון, לשאיפה לגלות את המציאות וללמידה ולרכישת ידע. מעגלים של השכלה והפנמה מחדש של אוביקטים חיוביים מחישים את הגדילה ואוביקטים טובים פנימיים טובים. הכרת תודה קשורה מאוד לאמוציות של אימון המבוסס על הנאה בטוחה מהשד הטוב. הכרת תודה מפחיתה חמדנות, בניגוד לקנאה, שמגבירה חמדנות. כיוון שהכרת תודה מובילה לסיפוק לגבי מה שהתקבל, ולא לרצון להרוס אותו, הרי שהכרת תודה היא המקור לנדיבות אוטנטית, זאת בניגוד לנדיבות תגובתית, שהיא הגנה כנגד קנאה, אשר בסוף מסתימת בתחשות של היותך נשדד.

ארבע פונקציות בסיסיות שלו: 1. הגנות כנגד חרדה 2. תהליכי הפנמה והשלכה 3. יחסי אוביקט 4. אינטגרציה וסינטזה.

 1.  חרדה – תוצאה ישירה של אינסטינקט המוות, מושבה באגו. מחוזקת מהספרציה עקב הלידה והתסכול של צרכי הגוף. הופכת לפחד מפני אוביקטים רודפים ואח"כ מקבלת צורה של אוביקטים רעים פנימיים . חרדות רדיפה פנימיות מהוות בסיס לחרדה פרימיטיבית של הסופר אגו.  התוכן של הפחדים הפרנואידים משתנה ע"פ רמת ההתפתחות הפסיכוסקסואלית. בשלב האורלי. פחדי ההבלעות, בשלב האנלי, פחדים של היותך נשלט ובדיפלי – פחדי סרוס.

 2.הנמה והשלכה -  אלה הם התהליכים ראשוניים של גדילה, כמו גם פעולות הגנר של האגו, ומשמשים כהגנות הבסיסיות כנגד חרדה. בעצם הפעלתם, הפנמה והשלכה מעודדים את האינטגרציה של האגו ואת הנטרליזציה המוות. גם חוויות טובות וגם חוויות רעות עוברות השלכה. ההשלכה של מצבי מתח פנימי, משקפת באופן בסיסי את אינטגרציה של האגו ואת הנטרליזציה של אינסטינקט המוות. גם חוויות טובות וגם חוויות רעות עוברות השלכה. ההשלכה של מצבי מתח פנימי, משקפת באופן בסיסי את אינסטינקט המוות, ומשקפת גם גרוים חצונים שהינם מכאיבים, ומהווים את המקור של הפחדים הפרנואידים. לעומת זאת, השלכה של מצבים מהנים, משקפת באופן בסיסי את האינסטינקט של החיים ונותנת מום לשימוש באוביקטים מופנמים חיוביים אשר מהווי גרוי בסיסי לצמיחה של האגו.

 3.יחסי אוביקט – האוביקטים בהתחלה הם רק חלקי אוביקט, ורק מאוחר יותר הם הופכים לאוביקטים שלמים. קליין משתמשת במינוח חלקי אוביקט בשני האופנים. בובן הראשון כחלקי גוף (דוגמת השד) כשהתינוק לא יכול לתפוס את כל האם. במובן השני, עקב תוצאה של ספליטינג לאוביקטיים טובים או רעים. הספליטינג מבוסס על הפרדה פעילה של חוויות טובות ורעות, רק מאוחר יותר כאשר יש ירידה בשימוש בספליטינג הופכת סינטזה של אספקטי טובים ורעים של אביקטים לאפשרית ונוצרת אמביוולצה כלפי האוביקטים המוכרים כשלמים. השד הטוב והשד הרע מייצגים בהתאמה את הליבידו ואת אינטינט המוות. בפוזציה הסכיזופרנואידית נתפסים אוביקטים כחלקים בעוד שיחסים עם אוביקטים שלמים מאפיינים את הפוזציה הדיכאונית.

 4.אינטגרציה וסינטזה – הדומיננטיות של אגרסיה למול  הליבידו מפריעה לאינטגרציה ולסינטזה של האגו. תחת נסיבות אלה מופיעה התפתחות רצינית של אידיאליזציה, במטרה לשמר את כל האוביקטים הטובים החיצונים והמופנמים. אגרסיה רבה גם מובילה להתפתחות של ספליטינג, אשר מחזק הכחשה של המציאות.

הפוזיציות הפרנואידית – סכיזואידית והדפרסיבית

פוזציות אלה ניתנות לבניה מחדש בזמנים שונים או אפילו מרגע לרגע במהלך החיים. המכניזמים הקיימים הקשורים אליהם נוטלים חלק בקונפליקט לאורך כל רמות ההתפתחות הפסיכוסקסואלית.

א.    פוזציה פרנואידית – סכיזואידית: מאופיינת בשימוש בספליטינג, בייחסי אוביקט לקיים בפחד בסיסי באשר לשימורו והישרדות האגו, המתבטא בחרדות רדיפה. קבעון בשלב הזה מהווה בסיס להתפתחות סכיזופרניה ופסיכוזה פרנואידית. להלן מנגנוני ההגנה בשלב הזה:

ספליטינג – אוביקטים טובים מופנמים לגמרי ואוביקטים רעים מושלכים לגמרי. זהו ספליטינג ראשוני. בספליטינג המשני של האובייקטים הרעים הם מפורקים ומושלכים על מגוון אובייקטים חיצוניים, וכך מהווים בסיס להיווצרות הרבה רודפים. הספליטינג יוצר פרוק של התנסויות אפקטיביות באגו, מוביל לסינדוס של דה-פרסונוליזציה ולצמצום אפקטיבי שמאפיין אישיות סכיזואידית.

אידיאליזציה – מבוססת על הגזמה של האיכויות הטובות של אובייקטים מופנמים וחיצוניים, הקשורה בהכחשה ומחיקה של כל עדות סותרת באשר לאופי הממשי של האוביקט. אידיאליזציה של אוביקטים חיצונים מספקת פנטזיות של סיפוק בלתי מוגבל מהם ומשמשת להגנה מפני תסכול ומפני אובייקטים רודפים. זאת במחיר של אובדן בוחן המציאות. המכניזם של האידיאליזציה מתפתח במהלך הפוזציה הדיפרסיבית ולא בפוזציה הסכיזואידית  - פרנואידית. ישנה גם אידיאליזציה של אובייקט טוב המבוססת לא על ספליטינג אלא על הגנה כנגד רגשות אשמה כלפי אותו האביקט. במקרה הזה האגרסיה הפנימית כלפי אוביקט חיצוני טוב היא מודעת ולא מצויה בספליטינג והאובייקט עובר אידיאליזציה, כדי שלא יהרס ע"י התוקפנות. סוג דיפרסי זה של אידיאליזציה מוביל לתולת יתר באחרים.

הכחשה של מציאת נימית וחיצונית או מלאכותיות של רגשות – קיימת במידה שהאשמה והדכאון מוכשים או בלתי נגישים. עקב אי היכולת להגיע לפוזציה הדיכאונית לא מופיעה התפתחות לעומק של רגשות ולא מופיעה הרחבה של הטווח של רגשות נורמלים.

הזדהות השלכתית – מכיל השלכה של חלקים שעברו ספליט ע"י האגו או הסלף או מבטאים את הרעיון שהתהליך מכיל מרכיבים בינאי שיים ותוך אישיותיים. אובייקט פנימי ובלתי רצוי ומושלך לתוך אובייקט חיצוני, אשר מאולץ לקבל לתוכו את האפיונים הלא הרצויים של האוביקט המופנם. מכניזם זה של הזדהות השלכתית עוסק בעיקר בהשלכה של אוביקטים פנימיים רעים ושל חלקים רעים של הסלף. כלומר עוסק באגרסיה הפרימיטיבית. פיתוח תאורטי וקליני של המצב של מושג נעשה ע"י רוזנפלד (1965) שהתמקד בשיטתו בטיפול בפצינטים פסיכוטים בגישות של פרוש ההזדהות ההשכלתית. כנ"ל גם אוגדוו (1980) וגרינברג (1979).

הפסיכופטולוגיה המבוססת על פוזיציה פרנואידית – סכיזואידית: הפסיכוזה הנובעת מקבון בשלב זה מציגה שילוב של הכחשת המציאות, שימוש מוגבר בהזדהות השלכתית וספליטינג פוטולוגי המוביל לפרגמניטציה. בריחה אל תוך אוביקט מופנם ייאלי תוביל למצבים אוטיסטים, ספליטינג מוכלל והנמה מחדש של אובייקטים חלקיים מגוונים יובילו למצבים בלבוליים. הדומיננטיות של פחד מרודפים חיצוניים המבוססת על הזדהות השלכתית, היא מאפיין של פרנויה: ההשלכה של רודפים אל תוך איזורי גופו של הפצינט, איברים ופונקציות שונות תוביל להיפוכונדריה. פחד מהרעלה או משליטה פטולוגית מבחוץ  יכולים להיות משולבים בביטוים של חרדות רדיפה בעלות טבע פרנואידי והיפוכונדרי. יחסי אוביקט סכיזואידים, המאפיינים אישיות סכיזואידית ומאופיינים ברדידות של רגשות, חוסר יכולת לשאת רגשות אשמה. נטיה לחוות אובייקטים כעוינים ושילוב של נסיגה פנימית מיחסי אובייקט והסתגלות חברתית מלאכותית.

ב.     הפוזיציה הדיכאונית – קליין מציינת שבסביבות חמישה חדשים פוחת השימוש בספליטינג והתפתחות בוחן המציאות מובילה למודעות גדלה כלפי האובייקטים הטובים ורעים. בזמן הגמילה הילד כבר מסוגל להכיר את האם כאובייקט שלם, הכולל תכונות טובת ורעות. אבל הקומבינציה של טוב ורע באובייקט אחד, שקודם היו נפרדים לאובייקטים חלקיים, יוצרת דילמה: התקפה הרסנית על האובייקט הרע גם תהרוס את האובייקט הטוב והנחוץ. זה מונע מהילד לשחרר דחפים תוקפניים כנגד האובייקט ומניח את הבסיס לעמדה הדפרסיבית שבה התוקפנות מופנית כלפי הסלף יותר מאשר כלפי האובייקט.

האשם הקשור עם השאיפות ההרסניות כנגד האובייקט, הוא המרכיב הראשוני של מצפון. בתוך הסופר אגו אובייקטים פנימיים רעים יכולים לזהם אובייקטים פנימיים טובים. אשר בגלל טבעם הדורשני הופנמו גם הם לתוך הסופר אגו ומביאים דרישות אכזריות כלפי שלמות. במיוחד בשלב האנלי סדיסטי הסופר אגו מפנה תוקפנות כלפי הסלף, כך שהילד מחפש לסלק אותו. המריבים של סופר אגו אח"כ הופכים להיות מקור של אשם וצורה מוקדמת של התנהגות כפייתית.

מכניזמים בפוזיציה זו: תיקון (רפרציה) – מאמץ נורמלי להפחיט את האשמה על תקיפת האובייקטים הטובים ע"י נסיון לתקן את הנזק, מתן ביטוי להכרת תודה ואהבה לאובייקט ושימורו בפנים ובחוץ. הריפרציה לפי קליין היא בסיס לסובלימציה.

שיפור בבוחן המציאות – כתוצאה מההפחתה בשימוש בספליטינג ומהגברת היכולת להעריך אובייקטים בשלמותם ולהשתמש פחות בספליטינג חלה עליה במודעות למציאות. כחלק מהפנטזיות הלא מודעות המאפיינות פוזיציה זו חושש התינוק שהאמא הטובה נהרסה או עבדה עקב הפנטזיות ההרסניות והחמדניות שלו. לכן הוא לומד להפנים באופן יציב ולשמר אובייקטים חיוביים ופנימיים. הנגישות של האם עוזרת כך. קליין מדגישה שילדים על כך שהם נאהבים, נעזרים בשימוש אמונתם בטוב הפנימי ובשימור האובייקטים הפנימיים הטובים שלהם.

אמביוולנציה – מודעות התינוק לאהבה ולשנאה, כלפי אותו אובייקט מתפתחת יכולת לחוות אמביוולנציה ואיתה דומיננטיות של אהבה למול שנאה בתוך תגובות רגשיות משולבות כלפי אובייקטים שלמים.

הכרת תודה – מחוזקת ע"י אשמה. צער והכרת תודה מפעילים את האהבה כלפי האובייקט ומחזקים נטיות של רפרציה.

אבל – לגבי פרויד אבל נורמלי: 1. אינו מכיל אשמה 2. מגיע לשיא בהפנמה של האוביקט החיצוני. 3. נעזר ע"י הסיפוק הנרקיציסטי של היותך בחיים. בניגוד לכך קליין מעמינה שאבל נורמלי: 1. תמיד פרושו אשמה, ומפעיל את האשמה של הפוזציה הדיכאונית. 2. מערב לא רק הפנמה של אוביקט חיצוני אלא גם שימוש באובייקט פנימי טוב, אשר נחווה כתחת איום וכך נשמר.

3. היה מאופיין ע"י סיפוק לגבי היותם בחיים, אשר כולל הפעלה של תחושה מאנית של ניצחון ושל אשמה משנית. לגבי קליין ההבדלים היחידים בין פוזיציה דכאונית של ינקות ובין אבל נורמלי בשלבים מאוחרים יותר בחיים הם שבמהלך הינקות האמא הטובה הייתה עדין שם ועזרה לתינוק להפנים מחדש ולבסס אובייקטים פנימיים טובים. בניגוד לכך, באבל מאוחר יותר ישנו אובדן ממשי של האובייקט השלכה מעשית אחת להבדל היא זה שאדם אוהב יכול לעזור לעבודות האבל באמצעות תקופת האבל, בדיוק באותו אופן בו האמא הטובה עזרה לתינוק להתגבר על תחושות י הביטחון שלו בשימור האובייקטים הפנימיים הטובים שלו.

התפתחויות פתולוגיות: ב- 48 הוסיפה קליין שני מנגנונים המופעלים במהלך הפוזיציה הדכאונית ומאפשרים לעבור אותה. הפעלה מוגברת שלהם יכולה לגרום להגנת מאניות – המנגנונים: 1. אידיאליזציה בשירות שימור האובייקטים הטובים הפנימיים והחיצוניים על אף האמביוולנציה הקיימת כלפיהם. 2. תחושת נצחון למול האובייקט האבוד המשקפת משאלות מוות כלפיו, תחושת שיוצרת ומגבירה אשמה לא מודעת.

ההתפתחות הפטולוגיות של הפוזיציה הדיפרסיבית יכולות לתת ביטוי או של אבל פטולוגי או של התפתחות מוגדרת של הגנות מאניות. אבל פטולוגי מאופיין אובדן של אובייקטים פנימיים וחיצוניים ובים, עקב הפנטזיה ההרס שלהם נגדם בעקבות השאה שהופנתה כלפיהם. באבל פטולוגי קיימת תפיסה של מוות האובייקטים הטובים (פנימיים וחיצוניים). האובייקטים הפנמיים הרעים המהווים את הסופר אגו והפרימיטיבי והסדיסטי יוצרים אשמה רבה ומחזקים את ההרגשה שכל האובייקטים הטובים מתו ושהעולם ריק מאהבה. הסופר אגו הסדיסטי מאופיין באכזריות, דרישות לשלמות ובשנאה של האינסטינקטים. מלני קליין חשבה שהתאבדות לעיתים קרובות הולמת אף הפנטזיה הלא מודעת  של הרס הסלף הרע במטרה לשמר ולהגן על האובייקט הטוב מפניו. בפסיכוזה דיכאונית מיוצגות פנטזיות לא מודעות של הרס מוחלט של אובייקטים בעולם הפנימי או בפנטזיות של הרס שיתרחש בעולם החיצוני (אסונות טבע, מלחמות וכו') באמצעות השלכה. ברגרסיה הגנתית כללית יכול להיווצר חיזוק של מכניזמים מהפוזיציה הקודמת ובמילים אחרות,של פחדים פראנואידים להגנה מפני אשמה פטולוגית ודיכאון. התפתחויות של סינדרום מאני משקפות את הקונסטלציה של הגנות מאניות האומנפוטנציה מאופיינת בנטייה להשיג שליטה על אובייקטים חיצוניים, שליטה המספקת אישור מחדש לכך שהאובייקטים אינם בסכנה ואינם מסוכנים.

קליין מדגישה את ההתפתחות המוקדמת של הסופר אגו והתמורה המשמעותית של הסופר אגו פרימיטיבי זה להתפתחות פסיכוטולוגיה היא אספקט מרכזי אחר של התאוריה. קליין חשבה שהסופר אגו נוצר בשנת החיים הראשונה כחלק מהפוזיציה הדיפרסיבית. סופר אגו פטולוגי יכול לגרום לחוסר יכולת לעבור את הפוזיציה הדיפרסיבית ולהביא לרגרסיה ולקונסטלציה פראנואידית סכיזואידית.

הסופר אגו לפני קלייין נוצר באמצעות האובייקטים הרעים שמופנמים בחזרה, אשר קודם לכן עברו ספליט והושלכו החוצה. באופן נורמלי, הדומיננטיות של אהבה על שנאה וההפנמה בהמשך של אובייקטים שלמים וטובים לתוך הסופר אגו מאזנת את האובייקטים הפנימיים הרעים.

ואולם, ככל שהאיכות של האובייקטים החיוביים והמופנמים אל תוך הסופר אגו יותר אידיאלית, כך גם גוברות הדרישות מצידו לשלמות. כאשר הן קיצוניות זה פטולוגי. בנסיבות טבעיות הסופר אגו מביא לרמה מסוימת של אידיאליזציה של אובייקטים פנימיים ולדרישות ראליסטיות לשיפור ולחיזוק נטיות רפרטיביות וסובלימטיביות באגו. הוא קובע את הטבע המרכזי של הצורך לשמר את האובייקטים הפנימיים הטובים ומארגן תפקודי אגו. כאשר לא ניתן לעבור את הפוזיציה הדיפרסיבית יכול להיות מופעל מאמץ להשליך את האשמה הבלתי נסבלת החוצה מה שגורם לנסיגה לפוזיציה פרנואידית. השלכה מחודשת זו מחזקת פחדי רדיפה, יוצרת קירבה אינטלקטואלית והכחשה אומניפוטנטית של המציאות, ומחזקת את החמדנות כהגנה מפני סכנות התקפה מבחוץ.

שלבים ראשוניים בתסביך אדיפוס – קליין הדגישה את המקור המוקדם של הסופר אגו (מהלך שנת חיים ראשונה) וטענה שהפחדים שמופיעים עם ההתפתחות הראשונית של הסופר אגו  בשנת החיים הראשונה תורמים גם להתפתחות הסופר אגו, מאוחר יותר השד הרע נושא גם סיפוקים, ולכן מעורר את הקנאה האוראלית הפרימיטיבית של הילד. קנאה זו והשאיפות הסדיסטיות שהיא מעוררת, יוצרת שאיפה לחדור ולהרוס את השד של האם ואת גופה. בבנים הדחפים ההרסניים הללו גורמים לפחד מנקמה (המבוססים בחלקם על השלכה) ואשר מקבלים בשלב האווראלי צורה של חרדת סירוס. כאשר ישנה דומיננטיות ראשונית של סדיזם פרה גני טלי, בנים נוטים לתפוס את האב האדיפלי כמסוכן באופן קיצוני, וזה מרכיב חשוב להתפתחות הומוסקסואליות בגברים. בבנות הקנאה הפרימיטיבית מתבטאת בקנאה בשד של האם במשך שלב ההתפתחות האוראלי. הדומיננטיות הראשונית של אגרסיה אוראלית בבנות יכולה להביא לפנטזיות קנאה לא מודעות של שדידת אהבה ע"י האם, ולהתפתחות פחדים לא מודעים שהאמא הפרימיטיבית, האוראלית, סדיסטית תנקום בשל קנאה זו. במקרים אלה, התפתחות מוקדמת מדי של שאיפות אדיפליות בבנות יכולה לחזק התפתחויות היסטריות.

מלני קליין-סיכום 1

Early stages of the Oedipus conflict (1928)

שלושה רעיונות לגבי התסביך האדיפלי שלקוחים ממאמר מוקדם (עקרונות פסיכולוגיים של אנליזה מוקדמת):

1.    הוא מתחיל מוקדם ממה שחושבים. הנטיות הראשונות של התסביך מתחילות בעקבוצ הגמילה מיניקה, בסוף השנה הראשונה של החיים ותחילת השנה השנייה.

2.    הנטיות מתחזקות בעקבות התסכול האנאלי, שמתרחש במהלך החינוך לניקיון.

3.    ההשפעה החשובה הבאה על התהליכים הנפשיים היא ההבדל האנטומי בין המינים.

אצל הילד, בעקבות התסכולים האוראלי והאנאלי יש התקדמות לשלב הגניטלי והוא משנה הן כיוון הליבידו מכיוון רציסיבי לחודרנות, עם תחושת בעלות על הפין. מכיוון שכך הוא יכול להישאר עם אותו מושא אהבה- האמא. יש כאן שאלה תאורטית. הרי במאמר "עקרונות ראשונים תיארה מעבר לאב ואח"כ חזרה לאם.
אצל הבת הכיוון נשאר רציסיבי ולכן צריכה לשנות את מושא הליבידו אל האב, על אף שכבר תוסכלה לגבי כיוון זה ע"י האם. הרציסיביות הופכת לרציסיביות לפין.

עם זאת, כבר בהתחלתו של התסביך הוא מלווה פחד ציפיה מסירוס ורגשות אשמה. אברהם ופרנצי כבר דיברו על כך שהשלבים בהם מופיעה האשמה הם מוקדמים יותר מהשלב הגניטלי והתפתחות התסביך האדיפלי ומופיעים יחד עם דחף ההשתנה והדחף האנאלי, אך מלאני אומרת שהיא הולכת רחוק יותר ושרגשות האשמה מקושרים לפיקסציות הפרהגניטליות והם כבר תוצר ישיר של הקונפליקט האדיפלי.

רגש האשמה הוא תוצר של אינטרוייקציה של אובייקטי האהבה האדיפלית וזה אומר- תוצר של התהוות הסופר-אגו.

הסופר אגו נבנה מהזדהויות מתקופות ומשכבות שונות של החיים המנטליים. (מה זה אומר STRATA?). ההזדהויות מנוגדות באופן מפתיע, טוב שופע וחומרה יתרה שוכנים זה לצד זה.

הסבר לחרדת הכיליון- הילד בן השנה מפנטז לנשוך ולהרוס את אובייקט האהבה. כאשר צצות הנטיות האדיפליות הן מלוות בהפנמת האובייקט שהופך למשהו שמצפים ממנו להענש בהתאמה לפנטזיות ההרסניות שהיו מכוונות אליו (עין תחת עין). כך הופך הסופר-אגו למשהו שנושך, חותך ובולע.

החיבור שבין התהוות הסופר-אגו והשלבים ההתפחותיים הפרה-גניטליים הוא חיבור חשוב בשני מובנים.

מצד אחד, רגש האשמה מתקשר לשלבים האוראלי והאנאלי-סדיסטי, אשר עדיין דומיננטיים, ומצד שני הסופר-אגו מתהווה כאשר הם בעלייה, מה שתורם לחומרה הסדיסטית שלו.

זה אומר שרק באמצעות רפרסיה חזקה יכול האגו השביר עדיין להגן על עצמו מסופר אגו כ"כ מאיים.

מכיוון שהנטיות האדיפליות מבוטאות לראשונה בעיקר בצורות האוראליות והאנאליות הרי שהפיקסציה הבולטת בהתפתחות האדיפלית תהיה תלויה בדרגת הרפרסיה בשלבים המוקדמים.

סיבה נוספת לחשיבות הקשר שבין שלב ההתפתחות הפרה-גניטלי לתחושת אשמה היא שהתסכולים האנאלי והאוראלי שהם הפרוטוטייפ לכל התסכולים האחרים בחיים מסמלים עונש ומעוררים חרדה.

כתוצאה מכך שהאגו עדיין כ"כ לא בשל אצל התינוק, השאלות והבעיות שמעלה התסביך האדיפלי נשארות ללא מענה. זאת הן בשל העובדה שבחלקן הן לא מודעות וגם אם כן, לתינוק אין את היכולת להביען במילים והן משום שהוא לא יכול להבין עדיין את לשון הדיבור.

באנליזה ניתן לראות ששי ההתמרמרויות הללו הן מקור לשנאה רבה. הן יוצרות עכבות בדחף לדעת, קושי ללמוד שפה זרה וכו'. הסקרנות היא השלב האחרון בהתפתחות השלב הזה ולא התחלתו.

מלני מקשרת בין תחושת "חוסר הידיעה" לתחושת חוסר מסוגלות ואומרת שהתחושה הזו מתחדדת כאשר בשלב התסביך האדיפלי הילד לא יודע דבר ברור על התהליכים המיניים. אצל 2 המינים תחושת הבורות מעצימה תסביך הסירוס.

הקשר בין היצר הסדיסטי לדחף הסקרנות חשוב להתפתחות המנטלית. בהתחלה הדחף לדעת מרוכז בגוף האם.  הילד רוצה לגנוב את הדברים שבתוך גוף האם . לכן הוא מתחיל להיות סקרן לגביהם. כך שהסקרנות והדחף לשלוט נעשים קשורים באופן אינטמי, יחד עם האשמה שבתסביך האדיפלי. הקשר נוצר דרך הזדהות עם האמא, בשני המינים. זהו השלב ה"נשי".

בשלב הקודם לשלב ה"נשי", השלב האנאלי-סאדיסטי, הזהה אצל 2 המינים, האמא מתסכלת בפעם השנייה וההנאה האנאלית מתמזגת עם דחף סדיסטי. הילד רוצה להשתלט על הצואה של האם בדרך של חדירה לגוף האם, קריעתו לגזרים והשמדתו. מצד שני, בהשפעת הדחף הגניטלי הוא מתחיל לפנות אל האם כאובייקט אהבה. הפחד מסירוס של האב מסבך עוד יותר את התמונה.

מאוד חשובה היכולת של הילד לשאת את החרדה בהתפתחותו הנפשית. כאן עוצמת הפיקסציה האוראלית והאנאלית חשובה. היא משפיעה על עוצמת השנאה כלפי האם וזו משפיעה על היכולת להתייחס אליה באופן חיובי. הפיקסציות הללו משפיעות על הסופר אגו שככל שיהיה יותר אכזרי כך האב יתפס כיותר מסרס והילד יברח יותר מהנטיות הגנטיליות וידבק לרמות הסדידסטיות שמלכתחילה צבעו את הסופר אגו.

כעת אנו מגיעים למה שכינתה קודם "השלב הנשי. 2 מטרות שונות שמתמזגות- רצון בילדים וקינאה באחים הצפויים להגיע כמו גם רצון להשמידם בתוך האם.

מלני אומרת שתסביך הסירוס אצל בנות או הסירוס אצל בנים, דומים ובבסיסם תשוקה מתסכלת לאיבר שלא קיים.

הילד, בדומה לילדה, מפחד מכך שגופו יושחת ויבותר. זוהי תרומה לתסביך הסירוס. האמא, שמסלקת את הצרכים, הופכת במציאות הפסיכולוגית למסרסת הלכה. מתווספת לכך החרדה מסירוס מצד האב. כך יש 2 חרדות המתקשרות לרחם ולפינס של האב. כך הסופר אגו, המורכב מהפנמות 2 ההורים נבנה.

לגבי הילד, ככל שהפיקסציות הסדיסטיות חזקות, כך ההזדהות עם האם מקושרת יותר לתחרות עם האשה, שמעורבות בה קנאה ושנאה כלפי האם, על כך שיכולה להביא ילדים לעולם והוא לא.

אצל הגבר יש התקה מתחום הילודה לתחום האינטלקטואלי, שם יש לו יתרון כי יש לו פינס, וזה מסביר את התחרות של הגבר עם האשה בתחום האינטלקטואלי.

תוקפנות של ילד זכר, שמתבטאת ב"אני יודע יותר טוב", היא בחלקה נובעת מהחרדה והבורות ששוכנת מתחת לפני השטח. בחלקה היא מתאחדת עם המחאה של הילד כנגד התפקיד הנשי ובחלקה היא כתוצר מהחרדה מהאם, ממנה הוא רוצה לשדוד את האיברים הנשיים, את הילדים ואת הפינס של האב. יש כאן גם הנאה גניטלית שיכולה להסביר מדוע התחרותיות של גבר עם אשה עזה יותר מאשר בין גבר לגבר. כמובן שאם הגישה לאישה מבוססת על עמדה גניטלית באופן בטוח, אז העמדה כלפי האשה תהיה יותר חיובית והרצון לילד ולמרכיבים נשיים יכול למצוא אפיקים סובלימטיביים, למשל בעבודה.

בשני המינים אחד מהשורשים לעכבות בעבודה נעוץ בחרדה ואשמה הקשורים לשלב הנשי. מלני אומרת שלעיתים כשהטיפול תקוע אז עבודה על השלב הזה יכולה מאוד לעזור.

אצל בנים התפתחות השלב הנשי מתקדמת למאבק מתמשך בין עמדות פרה גניטליות לגניטליות של הליבידו. החרדה המקושרת לשלב הנשי מניעה את הבן להזדהות עם האב, אך אז יש בעיה בביסוס יציב של העמדה הגניטלית משום שהיא מביאה להדחקה ופיצוי יתר של הדחפים האנאלים-סאדיסטיים ולא להתגברות עליהם, משום שהאיום בסירוס ע"י האב נמשך. כאשר אין הכרעה ברורה בשלב הזה יש בעיות נוירוטיות ובעיות של פוטנציה מינית.

אצל הילדות- עוברות מהאם, המתסכלת כאמור, בפעם השנייה, אל האב כאובייקט אהבה, בחיזוק הנטיות הגניטליות. מלני אומרת שלנטיה האוראלית הרציסיבית יש השפעה חשובה על המעבר לאב. היא גם אומרת שהבת כבר מרגישה כל מיני דברים גופניים בוגינה, אך יש פחות אפשרות לתת ביטוי לרמות האקסיטציה האלה, בהשוואה לבנים, מה שמסביר את הסיבוכים הרבים של נשים סביב המין. כיוון שקשה יותר להיות מסופקות מאוננות(onanism? ) הן מוותרות על אוננות וזה יכול להסביר מדוע, בזמן שהן מנסות לוותר על הפעילות הזאת, אוננות ידנית מוחלפת בהצמדת רגליים.

בגלל האיכות הרצסיבית של איבר המין יש קינאה ושינאה כלפי האם על כך שהיא מחזיקה בפינס של האב וזה יכול להיות חלק מההסיבה למעבר לאב. לטיפול שלו יש כעת איכות של פיתוי והוא מורגש כ"אטרקטיביות של המין השני".

אצל הבת, ההזדהות עם האם נובעת ישירות מהנטיות האימפולסים האדיפליים. כל המאבק שנגרם אצל הבן בגלל חרדת הסירוס נעלם כאן. כמו אצל הבנים, גם אצל הבנות, ההזדהות עם האם באה עם הנטיות הסאדיסטיות לשדוד את גופה של האם. הילדה חרדה מהאם ומתחילה להזדהות עם האב. יצר הסקרנות לידע מעורר ע"י התסביך האדיפלי והיא מגלה שאין לה פינס. היא שונאת את האם על כך אך גם מרגישה אשמה ולכן רואה את ההעדר כעונש.

כאן מלני קצת מתווכחת עם פרויד מה בא קודם- הרצון בילד או קנאת הפין. זה חשוב לה כי היא אומרת שהרצון בילד מקדים את קנאת הפין וחוזר מאוחר יותר בהתפתחות. המעבר לאב הוא לא, כמו שפרויד אומר, כתוצאה מקנאת הפין אלא כתוצאה מהגמילה מהנקה.

הזדהות עם האב פחות מעוררת חרדה. האשמה כלפי האם מובילה לפיצוי יתר של אהבה חדשה אל האם. חרדת הסירוס פועלת נגד האהבה החדשה הזאת וכן השינאה אל האם מהשלבים הקודמים. קינאה ותחרות באם מובילות שוב לנטישת ההזדהות עם האב ופנייה אליו כאובייקט אהבה.

הקשר לאם יוצר כיוונים חיובי ושלילי ביחס לאב. לתיסכול בקשר איתו יש בסיס עמוק כבר מהאכזבה מהאם. מניע חזק בתשוקה להחזיק בו נובע מהשינאה כלפי האם ומהקינאה בה. אם זה ישאר כך הרי שזה עלול לפגוע גם בקשר עם הגבר. מצד שני, אם יש גישה חיובית יותר לאם, המבוססת יותר על הנטיה הגניטלית, הרי שהאשה תהיה חופשיה מאשמה ביחס לילדיה והאהבה לבעלה תחוזק, משום שהוא ישמש בתור אימה שנתנה את מה שהבת חשקה בו ובתור הילד האהוב. כאן מתחיל הקשר עם האב. בהתחלה הקשר ממוקד באקט של הפניס במשגל. הילדה הכי רוצה להנות מהגשמת האקט הזה. ההערצה שלה מנוערת עקב התסכול האדיפלי, אך אם לא התחלפה בשינאה הרי שהיא ביסוד הקשר עם גברים. מאוחר יותר, כאשר האשה מממשת את היכולת לסיפוק מלא, להערצה מצטרפת הכרת תודה גדולה מאוד לאחר גחיית סיפוק כה ארוכה. לכן יש יכולת גדולה יותר לאשה להתחייב באופן מלא ומתמשך לאובייקט אהבה אחד, בייחוד ל"ראשון".

הילדה כבולה מאוד. בעוד שלילד יש חזקה ממשית על הפניס שלו, בהתייחס לתחרות עם האב, הרי שלבת יש רק תשוקה לא מסופקת לאמהות, ושגם ביחס אליה יש לה רק מודעות עמומה, אם כי חזקה.

זה לא רק חוסר הוודאות שפוגעת התקווה לאמהות, אלא שתקווה זו נחלשת גם מהחרדה והאשמה שהיו מקושרות לגוף האם בשלבים הראשונים, בהם הבת רצתה להרוס ולהשמיד את גוף האם והילדים שברחמה. כעת היא עלולה לחשוש מהרס יכולתה היא לאמהות. זה מסביר את העיסוק ביופי, שהאשה חוששת שגם הוא יהרס ע"י האם ומנסה לשחזר את הפגיעות. ביסוד העיסוק ביופי- אשמה.

אולי החרדה הנשית מהרס אוביקטים פנימיים היא ביסוד הנטיה שלהן, ביחס לגסרים, לסבול מקונברסיות ומפגיעות סומטיות.

אלה החרדה והאשמה הגורמות להדחקת רגשות של גאווה ושמחה בתפקיד הנשי, שביסודם הם חזקים מאוד. ההדחקה יוצרת המעטת ערך ביכולת לאמהות שבהתחלה מאוד מוערכת.

החרדה של הבת לגבי נשיותה אנאלוגית לחרדת הסירוס של הבן, אם כי היא יותר כרונית משום שהבת לא מכירה את איבריה הפנימיים.

יש משמעות לכך שהסופר אגו של הבן הוא אמהי ושל הבת הוא אמהי.

מלני אומרת שמצד אחד אצל הנשים יש דומיננטיות של הקינאה, לעומת גברים, אך גם נטייה להקרבה עצמית בשביל מטרות חברתיות או ערכיות. כדי להבין זאת צריך להבין את התנאים המיוחדים של התפתחות הסופר אגו האמהי. הילדה, סביב השלב האנאלי סדידסטי כלפי האם, פיתחה סופר אגו אכזרי הבנוי על פי האימגו של האם. הסופר אגו שנוצר מההזדהות עם האב גם הוא לא קוטל קנים אבל הוא לא משתווה לזה האימהי. אך ככל שמתחזקות ההזדהויות עם האם כך הסופר אגו נבנה על הזדהות עם הנדיבות השופעת של אידאל הנשיות. הגישה החיובית תלויה במידה שבה האידאל האימהי סובל את המאפיינים של השלב הפרה גניטלי והגניטלי(???)

בהתמרה של הגישה הרגשית לפעילויות חברתיות ואחרות נראה שעובד הסופר אגו האבהי. ההערצה שיש לבת כלפי הפעילות הגניטלית מובילה לבניית סופר אגו שאי אפשר להשיג את מטרותיו. לעיתים, השילוב שבין התמריץ להשיג את המטרות הללו יחד עם חוסר היכולת להשיגן יוצר דחף למאמציה, אשר בשילוב עם היכולת להקרבה עצמית שהיא לקחה מהסופר אגו האמהי, מביא לאישה, בנסיבות מסויימות, הישגים מיוחדים במישור האינטואטיבי ובתחומים ספציפיים.

גם הילד מפנים בשלב הנשי סופר אגו אימהי, שהוא אכזרי ונדיב. אך הוא עובר את השלב בכדי לשוב ולהזדהות עם האב. הסופר אגו האבהי הוא הדומיננטי אצל הגבר. אצל הילד המשימות שמציב הסופר אגו הגברי אפשריות משום שהוא "נברא בצלמו". זה מתורם לאופי היציב והיצירתי של הגבר.

הפחד משהחתה פנימית אצל האישה יוצר הערכת יתר של הפינס שאין לה.

בהקשר זה לחשיפה למשגל בשלב יותר מאוחר יש אופי של טראומטה (?). לעומת זאת, בשלב המוקדם הזה היא הופכת מקובעת ויוצרת חלק מההתפתחות המינית. גם הסופר אגו שעדיין לא מפותח ניזוק. ככל שהסופר אגו יותר מפותח תהיה פחות הזדהויות עם החלקים הסדיסטיים במבנה שלו והאדם יהיה בריא יותר נפשית ובעל אישיות יותר מפותחת מבחינה מוסרית.

מלני מתייחסת גם להתרגשויות מיניות המתרחשות בין הילד לילדים אחרים, אחים, חברים וכו'. המעשים המיניים שנעשים מודחקים ויוצרים רגשות אשמה. יש להם כזאת משמעות כי בתוך הקומפלקס האדיפלי אותם ילדים אחרים הם תחליף לאמא או לאבא והם מהווים מימוש של פנטזיה אדיפלית. הם יוצרים נקודת פיקסציה בהתפתחות הסופר אגו. הרצון בעונש וברפיטישן קומפלשן יוצר מצב שבו הילד נעשה סובייקט לטראומה מינית.

לסיכום

הממצאים שלי לא סותרים את של פרופסור פרויד. החשיבות היא שמיקמתי את הקומפלקס מוקדם יותר ושהשלבים המוקדמים מתמזגים זה בזה יותר בחופשיות משנהגו לחשוב.

הדומיננטיות של השלבים הפרה גניטליים כ"כ גדולה עד שכשהשלב הגניטלי מתחיל להיות פעיל קשה לזהות אותו ביניהם והוא נעשה מובחן רק בגיל 3-5. בגיל הזה הקומפלקס האדיפלי ובניית הסופר אגו מגיעים לשיאם.

אך העובדה שהנטיות האדיפליות מתחילות כ"כ מוקדם מאשר חשבנו, הלחץ של האשמה אשר נופל, לפיכך, על השלבים הפרהגניטלים, ההשפעה המכרעת משפיעה לכן, כ"כ מוקדם על ההתפתחות האדיפלית ועל הסופר אגו, ובהתאם על מבנה האישיות, על המיניות ועל כל שאר הנושאים ההתפתחותיים- כל אלה נראים לי בעלי חשיבות עצומה ולא נודעת עד כה. אני מוצאת את הערך הטיפולי שיש לידע הזה בטיפול בילדים אבל לא רק. מצאתי הוכחות לידע גם באנליזות מבוגרים וכן מצאתי שיש לו חשיבות טיפולית.