יחסי אובייקט בפרקטיקה הקלינית/ בטי ג'וסף

יחסי אובייקט בפרקטיקה הקלינית/ בטי ג'וסף

יחסי אובייקט הם הגרעין של העבודה הפסיכואנליטית, זה חומר להעברה. לא משנה מה התאוריה לפיה אנו עובדים בכל מיקרה זה ישפיע על הבנתנו את אופי ההעברה.

פרויד

 גילה את קיום ההעברה על ידי התבוננות קלינית. הוא ראה כי הפציינט משחזר חלקים מיחסיו הקודמים עם המטפל. רק לאחר מכן הוא הפך תצפיות אלה לרעיונות של יחסי אובייקט. בעבודתו על יחסי אובייקט הוא תאר את השלבים השונים שעובר הילד במהלך התפתחותו. הוא הניח שבשלבים המוקדמים אין יחסים רגשיים לאובייקט אלא רק לעצמי. לזה הוא קרה נרקסיזם ראשוני. הוא חשב שרק לאחר מכן ילד מתחיל להתייחס לאנשים מחוץ לעצמו. מהנחה זו הוא תאר איך אנשים מסוימים ממשיכים לפתח את מערכות היחסים שלהם על בסיס נרקסיסטי. הוא תאר איך בסכיזופרניה החולה יכול לשגת למצב נרקסיסטי. פרויד (1914) הדגיש כי בקליניקה הוא בדרך כלל נתקל במה שהוא קרה לו "נרקסיזם שניוני" כלומר ההשלכה של האובייקט על האגו. אשר אז הופך להיות מזוהה עמו. את התיאור הראשון של תהליך זה עשה פרויד בהקשר למלנכוליה. אבל מיד לאחר מכן הוא הבין כי מדובר בתהליך אוניברסלי אשר בונה את האגו, את העולם הפנימי של האובייקטים ובמיוחד את הסופר אגו. כאשר פרוייד חקר רעיונות אלה החל מ- 1923 הוא ניסה להבין מדוע אובייקטים שנלקחו למשל לתוך הסופר אגו נראו לכאורה כל כך שונים מההורים האמתיים החיצוניים. במחקר זה הוא הבין את החשיבות הגדולה של הרגשות והדחפים של הילד כלפי ההורים וכיצד דחפים אלה צובעים את עולמו של הילד ומשפיעים על אופי האובייקטים שהוא בוחר להפנים פנימה. באופן קליני פרויד לא המשיך לפתח רעיונות אלה.

מלני קליין  

החלה בעבודתה הקלינית עם ילדים על בסיס התאוריות של פרוייד אבל מהר מאוד הבינה מתצפיותיה בחדר המשחקים שתצפיות אלה לא ממש מתאימות לרעיונות של פרוייד. נקודות ההבדל העיקריות היו לגבי המועדים שבהם ילד יוצר יחסי אובייקט. התחלת יצירת האגו ובהקשר לזה אופי מנגנוני ההגנה הראשונים שלו. כמו שיתואר בהמשך תגליותיה נגעו לא רק למשמעות ההעברה אלא גם לאופי התהליכים המעורבים בהעברה. קליין גילתה שהתינוק לא רק שאינו לא מתקשר כפי שפרויד חשב בתחילת חייו, אלא מתקשר באופן חזק במיוחד למרות שבהתחלה זה נעשה בדרך לא אינטגרטיבית. מכאן שהוא יתקשר עם האם או יותר נכון לחלק מהאם בעיקר לחלק שהוא מעסיק אותו באותו רגע. כמו אובייקט טוב או אידיאלי או הכלה טובה. או שהוא חווה אותה מסוכנת או רודפנית, או יחווה אותה עם כעס או תסכול. בזמן מוקדם זה השלב הבלתי אינטגרטיבי הילד יתייחס לחלקי האובייקט תעלה חרדה וההרגשה תהיה תוך פיצול.

פרוייד כפי שציינתי חשב שהילד יפתח זאת מאוחר יותר , מפנים לסופר אגו אובייקטים אשר נצבעים על ידי הדחפים. תהליך זה של הדחף האנדוידואלי עוזר ליצור ולעצב את היצוג של האובייקט ונחקר בהמשך ע"י קליין והיה בעל משמעות בניסוח התאוריה שלה. היא ראתה כנורמלי

ובלתי נמנע תהליך שהחל לא מאוחר בהתפתחות אלא בתחילת החיים. הדחפים שהילד מרגיש כלפי האובייקט הושלכו על גביי האובייקט ומכאן כפי שהאובייקט מרגיש או נתפס הוא הופנם כפי שנצבע ע"י דחפים אלה. חלק מהעצמי כמו למשל כעס, אהבה יהיו מושלכים והאובייקט יקח זאת בהתאם. תהליך זה של השלכה והפנמה היא ראתה כבסיס לכל יחסים ולעולם הפנימי של אובייקטים של האגו והסופר אגו. לכן העבודה שלה בשטח זה היה המשך של פרוייד.

קליין תארה את הפנטזיה של הפיצול של השלכת הדחף ושל חלק מהעצמי לתוך האובייקט כ- pi כל עוד שהאובייקט מזוהה עם חלק מהעצמי שהושלך לתוכו. היא הסבירה איך בהתחלה מכניזם נורמלי של PI משרת הגנה חשובה. תפיסת התינוק את הרגשות האלימים מפצל אותם וחווה אותם כחיצוניים לו בתוך האובייקט וכך הוא נפטר מחוסר הנוחות. אבל תהליך זה מעלה חרדות ביחס לאובייקט וההגנות נובעות מכך כדי להגן עליו מפני רודפנות. היא גם תארה ברשימות שונות מטרות הגנתיות שזה משרת. כמו למשל איך התינוק מתייחס בפנטזיה להיכנס ולשלוט באובייקט על מנת להתעלם מפרוד ובמקביל לרגשות. הבנה זו לגבי PI נותחו בתחילת החיים והאירו את כל העניין הנרקסיסטי ויחסי אובייקט נרקסיסטים, ופתחו את האפשרות לאנליזה מצבים אלו באופן מלא יותר. קליין התייחסה לנרקסיזם לא כשלב המקדים יחסי אובייקט אלא כמצב שבו האנדוידואל נסוג, שבו העצמי או הגוף כאילו מכיל אובייקט אידיאלי ולתוך עצמי זה מתרחשת נסיגה.

הרעיון של PI מוסיף מימד חדש להבנתנו את האנדוידואל אשר כמו שפרוייד תאר זאת ממשיך לאהוב בהתאם לסוג הנרקסיסטי מה שהוא עצמו עכשיו, היה או רוצה להיות. במילים אחרות אנחנו כעת מבינים שאוהבים את האדם האחר בגלל שיש לו בפנטזיה חלקים מושלכים של העצמי שלו על האדם האחר, שלאחר מכן מזוהה עם חלקים אלה וזה מה שהופך אותו כה מושך לאנדוידואל הנרקסיסטי.

במאמר זה סקרתי באופן זמני את הביטויים האחרונים שאנחנו רואים באנשים שנותרו קשורים ביותר לשימוש במנגנונים מוקדמים אלה של פיצול והשלכה.

בחזרה לשאלה של התפתחות נורמלית ניתן להבחין באנטגרציה גוברת והולכת, ככל שהתינוק או הילד הצעיר יתקדם הוא יפצל וישליך פחות ויהיה מסוגל להישאר בקשר עם רגשותיו להפוך מודע לעצמו כאדם שלם ולאובייקט שלו כאדם אמיתי ושלם.

ככל שהוא הופך להיות יותר אנטגרטיבי מסוגל לחוש אהבה ושנאה ורגשות מנוגדים כלפי אותו אדם אנחנו מתחילים לראות תחושות של דאגה ואשמה ורצון לתקן. זה מתקשר כמובן למה שפרוייד אמר בהקשר של ניגודים ביחס לאנסטינקטים של חיים ומוות מה שנקרא "הגורל הבלתי נמנע של תחושת האשמה". התפתחויות אלה המביאות את רגשות האשמה ותחושת ההפרדות והאובדן המביאות עמם כאב.  מכאן נבנות הגנות חדשות או שחוזרים לפיצול ו- PI . אבל כעת יש את האפשרות ליחס יותר מציאותי לאובייקטים ולאנטראקציה בין אובייקטים אחרים, כגון תסביך אדיפוס.

ציינתי באופן פשטני חלק מהתאוריה של קליין ליחסי אובייקט וציינתי את מה שהיא תארה כשתי עמדות עיקריות:

פוזיציה סכיזואידית- פרנואידית מוקדמת כאשר התינוק פועל בעיקר בעזרת מנגנוני הפיצול וה- PI ופרגמנטציה  (התייחסות לחלקים), האובייקט והדחפים שלו נשארים מופרדים או שהתינוק מפצל אותם באופן אקטיבי ומשליך אותם. לאחר מכן מגיעה

הפוזיציה הדיפרסיבית שבה התינוק והילד מתייחסים לאובייקט יותר מציאותי ושלם תוך אמביולנטיות, דאגה ואשמה.

רעיונות אלה לדעתי נמצאים ביסוד ההבנה שלנו של מה שמתרחש בהעברה. למעשה ההעברה עצמה ותהליך העברה מבוססים על PI, חלקים של העצמי, דחפים ואובייקטים פנימיים מושלכים על המטפל והפציינט מתנהג כלפי המטפל כאילו זו האמת. ממצאיה של מלני קליין ביחס להעברה פותחו על ידי ביון אשר תאר בפרוט את תהליכי ה  PI   כאמצעי תקשורת והצורך של המטפל להתכוון למטופל להיות ער להשלכות אלה ולהיות מסוגל להכיל אותם. השלכות אלה יכולות להתקיים בפנטזיות המטופל בלבד בלי שישפיעו באופן רגשי על המטפל בכלל. או שהמטופל באופן בלתי מודע מנסה לגרות ולעורר פרובוקציה ואת המטפל לפעול לפיהן ולהתנהג בהתאם לציפיותיו הבלתי מודעות.

באמצעות דרכים אלו ההיסטוריה של יחסי אובייקט של המטופל קורמת עור וגידים בהעברה. אני חושבת שתהליך זה הוא כה חזק אך מנגד זה בלתי מורגש ולכן חיוני שהמטפל יתרכז קודם כל בדברים המתרחשים בחדר, בדרך שבה דברים מתבטאים וכיצד הוא נמשך או נדחף רגשית כדי שיחוש או יתנהג בדרכים שונות. מה שהמטופל אומר הוא חשוב אבל יש לראות זאת במסגרת הדברים שהוא עושה. זה כמובן מרמז שתמיד יש יחסי אובייקט בחדר הטיפול וזה נושא שתואר באופן חי ע"י ביון.

דבר זה חשוב במיוחד כאשר מציגים כנרקסיסטים ביותר, אינם מודעים לנוכחות המטפל בחדר. המשמעות לכך  והקשר של זה לאובייקט דורש ברור. אחרים מתנגדים לכל ניסיון של פיענוח של העברה משום שלדעתם זה לא רלוונטי או חודרני או שלדעתם זה סובייקטיבי למטפל.

כעת אוסיף איך השימוש שעשה המטופל במטפל במידה זו או אחרת או בצורה ראליסטית יותר יכולתו לדבר ולהקשיב לנו היא בעצמה אינדיקציה לבגרות החולה או להפרעות שלו.

מקרה A

תחילה אסביר איך התמקדות בהתחלה ביחסי אובייקט שהפציינט מביא עמו לחדר יכול לעזור לנו להקשבה אנליטית וכך מתאפשרת הבנת הקונפליקטים המיידים ומנגנוני ההגנה של המטופל. כאשר האופי והשימוש במערכת היחסים משתנים בזמן הפגישה ניתן לראות שינויים במנגנוני ההגנה וכך להסיק על רמת התפקוד של הפציינט ולנסות לשחזר חלקים מההיסטוריה שלו.

A הוא בחור צעיר שהגיע למטפל ביודעו כי יש ברשותו זמן קצר לטיפול (מס' שנים), בחור אנטילגנט ורצה לעבור אנליזה. מה שהגביל אותו זה הנרקסיזם האומניפוטנטי. הוא היה מוטרד בנוגע למשקלו והופעתו החיצונית. התעניין מאוד בפסיכואנליזה והשלכותיה ויום לפני הפגישה

איתי הלך להרצאה עם מטפל מאוד ידוע. בפגישה זו הוא ביקר בחריפות את המרצה מהיום הקודם. הוא ביקר את אופן ניהול הדיון ואת אופי המרצה וכ.. היה לו ברור שאני מכירה את המרצה, מה שהיה נכון. הוא המשיך לדבר ואני קיבלתי את הרושם שככל שהוא מדבר יותר כך גוברת ציפיתו לתגובה שלי. ואם אני לא אוהבת או מסכימה עם השקפתו על המרצה עלי לריב איתו או להיכנס לוויכוח. אם נתעלם לרגע בהעברה ונבחן את תוכן דבריו אפשר לראות זאת כהתקפה על אדם מבוגר יותר דבר המרמז על פיצול ביני לבין המרצה. יתכן שהמרצה בתפקיד האב.

דבר זה ברמה אחת יכול להיות נכון ולהוכיח למעשה אלמנטים של תסביך אדיפוס קלאסי. אבל אני חושבת שהדרך להביט ישירות לתוך הקונפליקט המידי של המטופל הוא להיות ער למה שהתרחש בחדר איתי. שם אני נדחפתי באופן בלתי מודע למצב בו היו לי חילוקי דעות עם המטופל שלי. זאת כמובן לא עשיתי. ניסיתי להראות לו מה שחשבתי שהתרחש כיצד הוא ציפה ממני לחבור ולתמוך באותו מרצה על מנת שאני אכנס לוויכוח איתו.

במשך דקה הוא שתק ואז המשיך לספר לי על עבודה שעשה וזכתה למחמאות. כאן אפשר לראות כיצד הוא עבר מלהתייחס למה שאמרתי שאולי זה משהו שמעורר מחשבה, לספר לי על כך שלמעשה הוא זכה במחמאות. אני חושבת שכאן התרחשה הפנמה השלכתית. במקום שבמטופל תתעורר מודעות למה שאני פתחתי, במקום שירגיש משהו כלפי זה הוא הפנים את האובייקט האנליסט היעיל והשתמש ב-PI להעביר חלק מהאני העצמי בתוכי ואחר כך לפצל ולהשליך לתוך אנשים שמקשיבים לעבודתו ומעריכים אותה. אני והם שמענו על הצלחתו.

לעיתים כאשר הקשיב לפרושי זה גרם להתקף זעם אשר מיד נעלם. אם כך זאת הייתה הדרך שבה פעל המטופל שלי באותו זמן. אם הוא היה יכול לגרום לי במוחו לחילוקי דעות איתו אז בעיניו יכולנו שנינו להיות דומים. שנינו נתפסנו בעיניו ביחסים סאדו- מאזוכיסטים והוא היה נשאר ללא תחושה שאני שונה ממנו. מצב זה לא היה לו כל צורך להעריך או להעריץ אותי ולא הייתה נוצרת בו קנאה. כאשר היה מגיע למצב של כמעט רתיחה לאחר ניסיון פרשנות שלי הוא מיד בלע אותי וכך הפך זה שמשבחים אותו, והוא נהיה מוצלח.

אני מניחה שאם נקשיב לכל המטופלים שלנו קודם כל מהזויות של יחסי אובייקט הדבר יאפשר לנו לראות טוב יותר את אופי הקונפליקט של הפציינט ודרכו לשמור על איזון פאסיבי. החומר האדיפלי הנראה לעין בדוגמא זו לא היה להרגשתי חומר חי. ניסיונו הלא מודע להביא אותי לרמה של יחסים סאדו מאזוכיסטים כן היה חומר חי.

ההשתלטות שלו, הפרושים היעילים שלי שמו אותי בפוזיציה ENVIABLE  וזוהי דוגמא לנרקסיזם הכוחני שלו ליחסי אובייקט פרימיטיבים המבוססים על PI ו- II הזדהות השלכתית והפנמה השלכתית.

ניתן לראות רמזים לאלמנט נוסף ביחסי אובייקט מוקדמים שלו. כאשר אני נתתי פרוש בעל פוטנציאל יעיל לא היה יכול להשתמש בו לקחת זאת פנימה ולעכל אותו כאילו שאינו מסוגל להנות מיחסים אוהבים ותומכים עם המטפל כמו שאם האדם "המאכיל", הצורה שבה התנהג מראה

שהשתמש במנגנוני הגנה פרימיטיבים חזקים של פיצול השלכה והפנמה על מנת לשמור על איזון פסיכי.

דרך יצירת היחסים שלו נראית מאוד נרקסיסטית אבל נרקסיזם שלו אינו רק לעצמו אלא גם לחלק בעצמי שמכיל חלקים נבחרים מהאובייקט שהופנמו כל כך מהר שלא היה לו זמן ולא רצון להיות עויין כלפיהם. 

יחסי אובייקט ומנגנוני הגנה אלה מתאימים לאדם שעדיין תקוע במה שמלאני קליין תארה כאפיזודה הפרנואידית סכיזואידית. במקרה זה התאוריה יוצאת מהכוח אל הפועל. כאשר אדם מוצא את האישיות האמתית שלו נמחקת , מרעיונותיו מתעלמים ואילו האומניפוטנטיות של המטופל משתלטת. יש צורך ברקע תאורתי כדי שניתן יהיה למקד את ההקשבה ולהבין את הנאמר. רק כך המטפל יכול להישאר יציב ולא להישאב לתוך משחקים אמוציונאלים או מילוליים אלא להתעניין ולחקור את המתרחש. במילים אחרות התאוריה שלנו צריכה להיות חלק מחשיבה אנליטית והיא מתגלה מחדש במהלך העבודה. כעת אני מעוניין להביא חומר שידגים את אופי מערכת היחסים המוצגים ע"י פציינט שממשיך להשתמש במנגנוני הגנה פרימיטיבים פראנואידים סכיזואידים אבל שלעיתים יש לו רגעים של דאגה ואשמה בלתי נסבלת ביחס לאובייקט שלו. הפציינט שלמרות שהזמן לטובתו יכול היה להתפתח בצורה חולנית בקלות.

מדובר בילד בן 3 בשם C ששפתו עדין מוגבלת. הוא הגיע עם פחדים בלילה, פוביות מרובות בנוגע לאכילה לכלוך (אנקופרזיס) ובאופן כללי היה חרד דורשני וסוער.

בפגישה הראשונה לפתע העיף את עצמו עלי משך לי בשיער וגילה שנשארו לו ביד כמה שערות. הוא הסתכל עליהם באימה תפס את השטיח וכיסה לי את הראש איתו. כך  שנראתי בערך כמו אוהל. ניסיתי לעזור לו להבין את החרדות שלי לגבי מה שהוא יראה עם יסתכל עלי ולגבי מה שהוא חש לגבי מה שהוא עשה. לאט לאט הוא התקרב הציץ מתחת לשטיח על הראש שלי ומיד התרחק. כאשר ניסיתי לדבר איתו הוא רץ לקראתי עם כרית וכיסה את הראש שלי איתה. שוב ניסיתי לדבר על חרדותיו והוא אמר דברים באופן ברור "את תמשכי לי בשיער". ונסוג עוד מעט ממני.

כאשר הגענו לדקות האחרונות של הפגישה הוא ברח מחדר המשחקים דקה או שתיים לפני הסוף.

פיסת חומר זו אני חושבת שניתן לראות משהו מהדילמה של הילד. האם הוא יכול לשאת את מה שהרגיש שהוא עשה לי. הוא כיסה את הראש שלי אך ניסה להסתכל מתחת לכיסוי כאילו דאגה ואשמה צצו בו אבל הפחד והאימה ממה שעלול לראות ומדמות שתרדוף אותו השתלטה וזה מה שגרם לו לבסוף להתרחק.

בסיטואציה זו יכולנו לראות את פעולת ה-PI , הדחפים שלו והאובייקטים הושלכו עלי. אני אמשוך לו בשיער. השלכות אלה הם שיוצרות את הפנטזיה על האובייקטים שלו, אני נהפכתי להיות הדמויות הפנימיות מפחידות שתמיד רדפו אותו. למעשה אני לא כעסתי על תלישת השיער אבל הדמויות הפנימיות שלו היו כל כך משכנעות שהוא לא יכול היה לקבל פרוש אחר. וגם לא יכול היה לקבל אותי כדמות מיטיבה והוא עזב את הפגישה מוקדם מידי. החומר הזה נעלם אבל כמה שבועות מאוחר יותר הגיע לפגישה מאוד פרוע וכנראה מאוד מעורער ודיבר עלי בכמה מקומות כ-

"ילד לא טוב" וגם שני "מטריד" חשבתי שהוא רע ומפריע ומטריד את הוריו. ככל שהמפגש התקדם הוא נעשה יותר רגוע עמד ליד השולחן החזיק חפצים יחד עם גומיות ואמר בשקט "אני משכתי את השערות שלך זוכרת" ואני פשוט הערתי על דאגתו ועל רגשות האשם על מה שהוא מרגיש שעשה לי. והוא הוסיף "אני נשקתי זוכרת" זה בוודאי מזוית אחת היתה הכחשה ברורה הוא לא נישק הוא ברח. אך יש משהו יותר דינמי שצריך להבין. C היה מסוגל להביא למפגש זיכרון שמראה את העומס של אשמה וחרדה שהוא סוחב בתוך עצמו. אבל גם חיבה. זה מרמז כי בתוך המפגש השני היתה הקלה שמסוגל להגיב ואני הייתי מסוגלת לקבל את הזיכרון של הפעולות "הרעות" ואולי להביא את רעיון הנשיקה. בנוסף לכך אני חושבת שהוא היה מסוגל לשחזר את העבר בפנטזיה ולהתקדם לפתרון אחר וזה עם התיקון של האובייקט. בחלקים אלה משתי הפגישות אנו רואים בטרנספרנס תזוזה בסוג של היחס שלו לאובייקטים. בפגישה הראשונה הילד נתפס באשמה שנעשית כל כך רודפת שהוא צריך להעביר את האמפולסים ולברוח.  בשנייה העומס של האשמה הוא באופן ברור יותר מידי גדול ואז ההשלכה פועלת "אני ילד רע" או "מטריד" אבל מהר מאוד הוא לוקח את זה לעצמו בצורה שיכול להתמודד איתה ובפנטזיה הוא זז לקראת תיקון האובייקט. הבעיה שכאן מציגים בחדר המשחקים הוא בעיה שאנחנו מקוים שבאנליזה תהיה מסוגלת לעזור לו, זאת אומרת להפחית את הכוח של הדמויות הפנימיות ולחזק את האגו שלו ואת אמונתו ביכולתו לאהוב לחשוב ולשלוט ולתקן. אני רוצה להשוות את האלמנטים של המקרה של C עם זה של מבוגר שגם הראה בלבול של חרדות רדיפה ודיכאון ומבנה מסובך של דמויות פנימיות.

במקרה של D נוכל לבנות מחדש משהו ששייך להיסטוריה. אני במיוחד מתרכזת בעניין של הבניה מחדש כי אני מאמינה שאנחנו יכולים לבנות מחדש היסטוריה בצורה משכנעת אם היא מופיעה באופן דינמי כחוויה אמתית כאן ועכשיו ולא רק כאשר מדברים על עובדות היסטוריות או כשזה מוגש כהיסטוריה.

כאשר מדברים על בניה מחדש אני מתכוונת לא רק לאלמנטים שהלכו לאיבוד או שנשכחו אלא גם בניה מחדש של האופן בו הפציינטים שלנו התמודדו עם חרדות מנגנוני הגנה וקונפליקטים שהיו מעורבים בהם. אני מביא את החומר של איש צעיר בשנות ה- 20 המאוחרות. כאשר בא לאנליזה אבל לדאבוני הטיפול היה צריך להסתיים מוקדם משום שעבודתו הצריכה נסיעה לחו"ל. אני אתחיל כאשר אני מסתכל על הכחשה בלתי מודעת מאוד חזקה.

D דיבר על מצוקה ביחסים שלו עם חברתו העכשוית. הוא לא הרגיש חופשי להביא בחורה אליו הביתה ולקיים איתה יחסי מין. היחסים עם חברתו הנוכחית נעשו גרועים יותר. המתח היה ממוקד בשני תחומים, האחד חשיבות מידית של מין עם הבחורה החדשה. והכעס שהשקיע ביחסים עם חברתו הקודמת. הוא הגיע למסקנה שהוא לא יכול להמשיך ביחסים אלה ורצה להיכנס למיטה עם החברה החדשה. אנטרפטציות על כמה הוא רוצה להיכנס איתי ליחסים באנליזה וצריך לצאת לחופש והצורך למצוא משהו אחר כפי שעשה אחרי הקשר הקודם נראו נכונות אבל הערך שלהם היה מוגבל עבורו (לאחר שסיים קשר חיפש קשר חדש ויצא עם בחורות רבות).  כנראה שברמה לא נכונה או מופנה לחלק לא נכון באישיותו.

העיניין הקונקרטי היה להכניס את עצמו באמצעות הפין שלו ישר בגוף של בחורה חדשה על מנת להימנע מכל פרידות וכאב מנטלי וכמעט פיסי. זה עזר לי להתמקד במציאות של הבעיות שלו יותר טוב. אבל אני לא הרגשתי שאני מסוגלת להבין אותו או להגיע אליו בעומק פגישה זו. בפגישה הבאה דיבר על כך שמרגיש  רגוע והפגישה נראתה ריקנית ואז שלוש דקות לפני הסוף הוא הביא חלום שבשלב זה יכולנו לעשות מעט מאוד. החלום היה שהפציינט הסתכל על שחקן מפורסם שהוא מדמם לאט עד מותו. זה היה כאילו משהו חתך וריד ביד אולי בגלל שעשה משהו רע ו- D נשאר והסתכל ואח"כ הלך לחברה לשעבר בשם אליזבט (הוא ידע שהשם שלי בטי) וחזר עם הבת של אליזבט והמשיך להסתכל על הדימום של השחקן . אבל לא נתנו לבת להיכנס וכשהאיש מת, D היה רכבת וסיפר לנוסעים אחרים מה שהוא רק עכשיו ראה והוא נשאל מה היה לא בסדר עם האיש והמטופל ענה שהיה לו פסוריאזיס (מחלת עור). ושאלו אותו עם הוא מתכוון לסוריאזיס (שחמת הכבד) והוא לא הבין מה זה.

כפי שאמרתי זה היה מאוחר להתחיל לעבוד על אסוציאציות ולעבד את החלום וזה מעניין שהחלום הגיע בשלב מאוחר בפגישה. זה בחלקו אקטינג אאוט של החלום בפגישה. לפני שהחלום סופר והוא סיפר על דימום כך הוא נתן לחיים של הפגישה לברוח. בזמן שאני המשכתי להסתכל ולא הייתי מסוגלת לעזור. נשארתי לא יעילה ע"י כך שהמטופל החזיק את התוכן הזה ואח"כ בלי לדעת מדוע הוא נעשה אשם. החלום בעצמו מרמז שהפגישות האחרונות לפני התחלת החופש נחוו באופן בלתי מודע כמו המוות האיטי שלו ע"י דימום ככה שהוא יכול להיות יותר קל מבחינה רגשית, פחות כואב לאחר שתקופת העבודה נגמרת והחופש התחיל. אני חושבת שהדימום למוות הוא הכלת העצמי והוא זוהה באופן די גדול עם אובייקט. אני הרגשתי בסוף התקופה משומשת עייפה וכמעט מתה (אני בעצם הצבעתי על איך הוא עצמו נעלם בזמן הפגישה וכך עשה אותי חסרת ערך). אחרי הפגישה האחרונה הוא ידע שהוא חייב להסתכל על מה שקורה. אחרי ההכחשות בפגישה אבל החלק של העצמי יותר קשור לרגשות אנפנטילים שלו, הילד של אליזבט בחלום לא הורשה להיכנס.

האנטרפטציות הבוגרות שלי שקשרו את האסוציאציות שלו להתנהגות מינית לא מובחנת היו כנראה ברמה לא נכונה, ולא יכלו לעבור דרך הילד או התינוק שבתוכו. האם הסיפור הזה מסופר שוב בגרסה שונה בחלק השני של החלום? שם הוא אומר או חלק ממנו שהבעיה היא רק שטחית (מחלת עור) אבל חלק אחר שהוא קרא לנוסעים מדבר על שחמת על משהו יותר רציני. ככה שהוויכוח או הדיון ברכבת היה דיון בין שני חלקים של העצמי. אחד שהוא מציע השקפה שהיא יותר מרגיעה וזה על החלק השטחי והשניה מתמודדת עם מצב יותר מדאיג ועמוק. אבל אני חושבת שהוא קלט בצורה תת מודעת שהאנטרפטציות שלי היו ברמה יותר מידי בשלה ככה שחלק מהעצמי שאומר "שטחי יותר טוב" הוא בחלקו הזדהות עם מה שהוא הרגיש שהפרשנות שלי הראתה.

ע"י גישה זו אני הראתי לו את החולשה שלי והפכתי לאובייקט סחוט ועייף. וכפי שאני אראה אובייקט שאני בז לו.

בנוסף אנחנו יכולים לראות שההגנה נגד התמודדות בענייני פרידות קשורה באיזושהי צורה עם אשמה. בחלום האיש עשה משהו רע מעבר לכך למרות שההגנות של הפציינט נגד הסתכלות על

דימום, וללכת בתוך התכנים יותר עמוק מרמז על הזדהות איתי מהיום הקודם. אבל האובייקט הזה הוא גם מפוצל כך שזה מראה קונפליקט פנימי על העניין.

בחלום דמות אחת אליזבט באה איתו להסתכל על האיש שחושבים שהוא אשם וגוסס, כמו שאני כמובן ניסיתי בצורה בלתי מודעת לעשות את אותו דבר בפגישה הקודמת.

היה לי רושם ממה שאני למדתי על D שייצוג האם הייתה של אדם שלא עמד מול כאב רגשי או חרדה בצורה טובה. אם כך ההזדהות עם המטפל כמישהו שעוזר להכחיש או להימנע מלהרגיש רגשות הוא גם הזדהות עם אם פנימית כאילו אמו הייתה מושלכת עלי ואני בגלל הפרושים היותר בוגרים הפכתי למקבלת טובה של ההשלכות ומזוהה בקלות אייתה.             

מחודשי האנליזה הראשונה נראתה צורה מיוחדת להתנהגות שצצה לעיתים קרובות. הייתה לו תגובת כעס נגד פרושים ספציפיים. הכעס היה נמשך זמן מה ולאחר מכן היה נראה שהוא מקבל והופך להיות משתף פעולה וסלחני, ומתחיל להחליק את הדברים. או בלי שהיה ביננו כל קונפליקט הוא היה מאמץ גישה מאוד חלקה מבינה בצורה שלמעשה לא נתנה לשום שינוי תנועה או תובנה חדשה להיכנס.

נראה כאילו שציפייה בלתי מודעת שלו היכן שאני אצטרף, אסכים ואחוש מסופקת מהעבודה שנעשית באותו רגע וכך שלווה תחזור לסרור.

או שעלי להרגיש ביטחון שאחרי הכעס אנחנו שוב מסכימים ושוב אחד.

מהתנהגותו נראה כאילו לD יש ייצוג שלי כמשהו שלא יכול לסבול ביקורת או קשיים, שצריך עידוד או תמיכה וחש בנוח רק באווירה בטוחה ולא מאיימת. כאשר הראיתי למטופל את מה שמצאתי זה לא התאים לתמונה המודעת שיש לו עלי וזה השאיר אותו עם תחושת עליונות לגבי כמו שציינתי קודם בהקשר לחלום.

כאשר עברנו על סוג זה של התנהגות D אמר שאמא שלו הייתה חולה לאורך חלקים נרחבים של ילדותו באופן רציני כך שכשהיה חוזר מבית הספר היה צריך לבשל ארוחת ערב לאביו ואחותו.

הביטוי המילולי של ההיסטוריה עוזר לנו אבל מכיל מעט מאוד לגבי יחסי אובייקט המתבטאים בטרנספרנס כאשר אני מטפלת במשהו שביר נפשית וגופנית ובמידה מסוימת נחות. אני לא מנסה להמחיש את האלמנטים המרובים שמרכיבים את תמונת אמו  שאני יכולה להרגיש דרך הקאונטר טרנספרנס בזמן שכל הזמן מתייחסים אליי בעדינות. סוג האלמנטים שאני מתייחסת אליהם הם מחלה אמתית ואישית של האמא שבוודאי הושפעו ע"י ההשלכות של ילד- מטופל של פחדיו שלו כמו החרדות שלו עליה. ההזדהות שלו אתה כאדם שלא מסוגל לשאת יותר מידי חרדה, האימה שלו מהכוח והסכנה מהדחפים שלו כפי שנראה בנסיגה מהירה שלו מכעס ביקורת האימה הפחד והאשמה. שאייתה הוא מתמודד     REPATION  פרימטיבים ומזוייפים. והמהירות שבה ניתן לחזק לתמוך ולנחם. זה מלווה לעיתים קרובות בתחושת עליונות וצדקנות מאפיין בולט של אישיותו. רבים מאלמנטים אלה ניתן לראות בפעולה כאשר המטופל מציג החוצה את ציפיותיו ממני. ובדרך שבה הוא מתמודד איתי או איך שהוא רואה אותי בצורה בלתי מודעת. בצורה זו אלמנטים של ההיסטוריה שלו נפתחים ובמידה מסוימת משתלבים וניתן לבנות אותם מחדש.

ל-C - D יש מס' קווי דמיון בצורת הביטוי של יחסיי אובייקט. לשניהם יש קושי ניכר להתמודד עם אובייקט שנפגע או מת. הילד מציץ תחת השטיח על ראשי ובורח. האובייקטים הפנימיים של D אומרים על תסתכל. שני המטופלים משתמשים בהגנות מאניות. D בהכחשה כמעט מוחלטת של הכחשת החגים. C בהתנהגותו הפרועה כך שצעקותיו וצריחותיו מנעו ממילותי להשמע על ידו. אצל שני החולים ההבדל בין האובייקט הפנימי לחיצוני מדהים.

תארתי כיצד הילד מגיב כאילו באמת הייתי פגועה ולמרות שהו רק בן 3 ניתן לראות שגם כיום יש קבעון בהתנהגות זו.

D למרות מאמץ ניכר מצידו חוזר שוב ושוב להתייחס אלי כאילו שאני זקוק לנוחיות ותמיכה למרות שהו טוען בתוקף שזה לא מה שהו חושב עלי. למרות קווי הדימיון האלה ברור שאופי יחסי האובייקט שלהם ומבנה אופיים שונים מאוד.

אני מציעה שבעבודתנו האנליטית יש להתמקד קודם כל באופי יחסי האובייקט אשר מתבטאים בחדר. אופי היחסים ידגים לנו משהו על הפתלוגיה של הפציינט הקונפליקט שלו ודרכי ההתמודדות שלו. אני חושבת שאנחנו מתרכזים בעיקר על מה שנחווה בהעברה. משהו מההיסטוריה של חיי המטופל והאופי של הפנטזיות וההגנות שלו יוכל להיפתח במקום שנצטרך להסביר אותם תאורטית.

אבל כדי שלניסיון האנליטי יהיה משמעות צריך שתהיה לנו תאוריה רלונטית ליחסי אובייקט במוחנו שאותה עלנו כל פעם לגלות במהלך העבודה. אני ניסיתי בפרק זה להראות כיצד התאוריה של מלני קליין משפיעה על עבודתנו הקלינית.