THE DEVELOPMENT OF THE CAPACITY FOR  CONCERN    (1963 )

D.W.WINNICOT

מהספר:  THE MATURATIONAL PROCESSES AND THE  FACILITATING  ENVIROMENT

המקור של היכולת  to be concerned ) ) מציגה בעייה מורכבת.  Concern זה אפיון חשוב בחיים החברתיים. פסיכואנליטיקאים בד"כ מחפשים את המקורות בהתפתחות האמוציונלית של הפרט. אנו רוצים לדעת את האטיולוגיה של ה- concern  ואת המקום שבו היא מופיעה בהתפתחות  הילד. אנחנו גם מתעניינים  בכישלון במיסוד של היכולת ל- concern אצל הפרט, ובאובדן יכולת כזו  אחרי שמוסדה בצורה כלשהי.

במילה concern  משתמשים כדי לטפל באופן חיובי בתופעה  שבד"כ מטופלת באופן שלילי ע"י  המילה "אשמה". תחושת אשמה זו חרדה הקשורה עם המושג של אמביוולנטיות ומרמזת על דרגה של אינטגרציה של האגו המאפשרת  החזקה של דימוי אובייקט (object imago)  טוב יחד עם הרעיון של הריסתו.

concern מרמז על אינטגרציה רבה יותר, וגדילה רבה יותר,  ומתייחס בצורה חיובית לתחושת הפרט של  אחריות ,במיוחד בהתייחס ליחסים אליהם נכנסו הדחפים האינסטינקטואלים.

concern מתייחס לעובדה  שהפרט דואג או איכפתי  והוא גם חש  וגם מקבל אחריות. בשלב הגניטלי, במונחים של התאוריה של התפתחות, ניתן לאמר  שconcern זה בסיס המשפחה, כאשר שני הפרטנרים ביחסי מין- מעבר להנאה שלהם- לוקחים אחריות על התוצאות.

אולם, בחיי הדמיון הכוללניים של הפרט, הנושא של concern מעורר אפילו נושאים  רחבים יותר,   והיכולת לconcern הינה מאחורי כל פעילות קונסטרוקטיבית של עבודה ומשחק. היא שייכת לחיים הבריאים הנורמלים, וראוייה לתשומת הלב של הפסיכואנליטיקאי.

יש הרבה סיבות להאמין שconcern במובנה החיובי- מופיעה בהתפתחות הרגשית המוקדמת של הילד בתקופה שלפני התקופה של תסביך אדיפוס  הקלאסי, אשר מערב יחסים בין שלושה אנשים,   שכ"א מהם נחווה כאדם שלם ע"י הילד. אך אין צורך להיות מדוייק לגבי הזמן, ולמעשה מרבית התהליכים שמתחילים בילדות המוקדמת לעולם אינם ממוסדים במלואם,  וממשיכים להתחזק ע"י הגדילה שממשיכה בילדות המאוחרת,  ובאמת גם בחיים הבוגרים אפילו בגיל המבוגר.

מקובל  לתאר את המקור של היכולת לconcern- במונחים של אם- תינוק, כאשר התינוק הוא כבר יחידה מבוססת,  וכאשר התינוק חווה את אמו, או את דמות האם כאדם שלם. זו התפתחות השייכת בעיקרה לתקופה של יחסים בין שני  גופים.

בכל אמירה על התפתחות ילדים, מספר עקרונות נלקחים כמובנים  מאליהם. כאן אני רוצה לאמר שתהליך ההבשלה יוצר את הבסיס להתפתחות התינוק והילד בפסיכולוגיה כמו באנטומיה  ובפיזיולוגיה. אבל, בהתפתחות אמוציונלית זה ברור שמספר תנאים חיצונים  נחוצים כדי שפוטנציאל  ההבשלה יבוא לידי מימוש. כלומר שהתפתחות תלוייה בסביבה טובה דייה. וככל שנלך מוקדם במחקר על התינוק, נראה שזה נכון שללא אמהות טובה דייה  (good –enough mothering  ) השלבים הראשונים של ההתפתחות לא יכלו להתרחש.

הרבה קרה בהתפתחות של הילד לפני שאנו יכולים לדבר על concern . היכולת לconcern- זה קשור לבריאות , יכולת אשר כשהיא נוסדת  מניחה מראש ארגון אגו מורכב- אשר אי אפשר להתייחס אליו בשום צורה אלא כהישג,  הן כהישג של התינוק ושל הטיפול בילד, והן כהישג במונחים של תהליכי גדילה פנימיים בתינוק ובילד. אני אקח כמובן מאליו את הסביבה הטובה דיה בשלבים הראשונים, כדי שאוכל לפשט את הנושא שאני רוצה לבחון. מה שיש לי לאמר, אם כן, מתבסס על תהליכי הבשלה מורכבים התלויים בהתממשותם בטיפול טוב דיו בתינוק ובילד.

מכל השלבים הרבים שתוארו ע"י פרויד וע"י הפסיכואנליטיקאים שבאו אחריו, אני חייב לציין שלב אחד אשר מערב את השימוש במילה fusion “" (מיזוג) זה ההשג של ההתפתחות האמוציונלית שבו התינוק חווה דחפים ארוטיים ואגרסיביים כלפי אותו אובייקט באותו זמן. בצד הארוטי יש גם חיפוש סיפוק וחיפוש אובייקט, ובצד האגרסיבי, יש מורכבות של כעס המערב ארוטיזם שרירי, ושל שנאה המערב את ההחזקה של דימוי אובייקט חיובי בשביל השוואה.

כמו כן ככלל, האימפולס האגרסיבי- דסטרוקטיבי מכיל מודל פרימיטיבי של יחסי – אובייקט שבו אהבה מערבת הרס. משהו מזה נחוץ שיהיה מעורפל ואני לא צריך לדעת הכל  על המקור של אגרסייה  בכדי לעקוב אחר הטיעון שלי, מפני שאני לוקח זאת כמובן מאליו שהתינוק נהיה מסוגל לחבר חוויה ארוטית ואגרסיבית ובהתייחס לאובייקט אחד. הושגה האמביוולנטיות.

(עמ' 75) בזמן שזה נהייה עובדה בהתפתחות של הילד, התינוק נעשה מסוגל  לחוות אמביוולנטיות בפנטזיה, כמו גם בתפקוד גוף שבו הפנטזיה היא במקורה אלבורציה (עיבוד ).

וכן התינוק מתחיל לייחס עצמו לאובייקטים שהינם פחות ופחות תופעה סובייקטיבית, ויותר ויותר נתפסים באובייקטיביות כאלמנטים   “not-me”.

הוא התחיל לייצר self , יחידה שהיא גם באופן פיזי מוכלת ע"י עור הגוף, וזה גם באינטגרציה מבחינה פסיכולוגית. האם נעשית עכשיו במוח הילד דימוי קוהרנטי, וניתן ליישם עתה את המושג "אובייקט- שלם".

מצב עיניינים זה תלוי באחרים בתחילה, ניתן לכנותו בכינוי שלב "ההמפטי- דמפטי" ,הקיר עליו המפטי- דמפטי יישב באופן מקרי  הוא האם שהפסיקה להציע את כנפיה.

התפתחות זו מרמזת על אגו שמתחיל להיות עצמאי ולא תלוי באגו המסייע (auxiliary ego) של האם, וניתן לאמר כעת שיש פנים (inside) לתינוק ולכן  גם חוץ (outside).

סכימת הגוף מתחילה להיות ובמהירות מפתחת מורכבות. מרגע זה והלאה, התינוק חי חיים פסיכוסומטיים.  המציאות הנפשית הפנימית  אשר פרויד למד אותנו לכבד, נהיית עתה דבר ממשי לתינוק , אשר עתה חש את העושר האישי שוכן בתוך  הself-. עושר אישי זה מתפתח מהחוויה הסימולטנית של אהבה- שנאה אשר מרמזת על ההשג של אמביוולנטיות, אשר העשרתה ועידונה מובילים להופעה של ה-concern.

זה עוזר להניח, לגבי הילד הלא- בשל, על קיומן של שתי אמהות- האם לכנות אותן אם- אובייקט   object mother)) ואם סביבה (enviroment-mother) ? אין לי כל משאלה להמציא  שמות שנשארים תקועים  ומפתחים נוקשות ואיכות מעורפלת,  אך נראה אפשרי להשתמש במילים האלו "אם אובייקט" ו"אם סביבה" בקונטקסט זה כדי לתאר את ההבדל הגדול שיש לגבי התינוק בין שני אספקטים של טיפול בתינוק. האם כאובייקט, או כבעלת האובייקט החלקי שיכול לספק את הצרכים הדחופים של התינוק, והאם כאדם שהודף את הבלתי צפוי ואשר מספקת באופן פעיל care ב-handling ובמנג'מנט כללי.

מה שהתינוק עושה בשיאים של מתח האיד והשימוש שעושה אז באובייקט נראה לי מאוד שונה מהשמוש  שהתינוק  עושה מהאם כחלק מהסביבה הכללית. בשפה זו, האם סביבה היא זו שמקבלת את כל מה שניתן לכנות  חיבה וקיום ביחד חושני. והאם אובייקט הופכת למטרה של חוויה מעוררת   שמונעת ע"י מתח אינסטינקט לא מעובד.

התזה שלי היא ש-concern מופיע בחיי התינוק כחוויה מתוחכמת ברמה גבוהה, כאשר במוח התינוק האם אוביקט והאם סביבה באות ביחד.( או בחיבור ביחד במח התינוק של האם אוביקט עם האם סביבה). ההספקה הסביבתית ממשיכה להיות חשובה, למרות שהתינוק מתחיל להיות מסוגל  שיהיה לו אותה יציבות פנימית השייכת להתפתחות של העצמאות.

בנסיבות מיטיבות, כאשר התינוק הגיע לשלב הנחוץ בהתפתחות האישית, מגיע fusion (איחוד) חדש.

מצד אחד יש את החוויה המלאה והפנטזיה של יחסי- אובייקט המבוססים על דחף, משתמשים באובייקט מבלי להתייחס לתוצאות, משתמשים באכזריות ( אם אנו משתמשים במונח כתאור לנקודת השקפתנו על מה שמתרחש) . ולצד זה קיים היחס היותר שקט של התינוק אל האם סביבה. שני דברים אלו באים ביחד. התוצאה היא מורכבת, וזה מה שאני במיוחד רוצה לתאר.

הנסיבות הטובות הנחוצות בשלב זה הן: שהאם תמשיך להיות חייה ונגישה, נגישה פיזית ונגישה במובן של לא להיות מועסקת במשהוא אחר. האם אובייקט צריכה להמצא כדי לקיים את האפיזודות המונעות ע"י הדחפים, שעתה רכשו את הכח המלא של פנטזיות של סדיזם אורלי ותוצאות אחרות של fusion. וכן לאם סביבה יש פונקציה מיוחדת, שהיא להמשיך ולהיות עצמה, להיות אמפטית כלפי תינוקה, להיות שם כדי לקבל את המחוות הספונטניות ולהיות מאושרת.

הפנטזיה שהולכת עם דחפי האיד "מלאי הדם" מכילה התקפה והרס. זה לא רק שהתינוק מדמיין שהוא אוכל את האובייקט, אלא גם שהתינוק רוצה לקחת בעלות על התכנים של האובייקט. אם האובייקט לא נהרס, זה בגלל יכולת ההשרדות שלו, ולא בגלל ההגנה של התינוק על האובייקט. זה צד אחד של התמונה. הצד האחר של התמונה קשור ליחס של התינוק לאם סביבה, ומזוית זו , יכולה  לבוא הגנה כ"כ גדולה של האם שהילד נעשה עצור או מתרחק. כאן יש אלמנט חיובי בחוויה של התינוק של גמילה ואחת הסיבות מדוע תינוקות אחדים גומלים את עצמם.

בנסיבות מיטיבות נבנית טכניקה לפתרון של צורה מורכבת זו של אמביוולנטיות. התינוק חווה חרדה, מפני שאם הוא אוכל את האם הוא יאבד אותה, אך חרדה זו מעוצבת ע"י העובדה שלתינוק יש תרומה לעשות לאם סביבה. יש אמון גדול שתהייה הזדמנות לתרום, לנתינה לאם סביבה, אמון (עמ' 77) שעושה את התינוק מסוגל להחזיק (to hold) את החרדה. החרדה המוחזקת בדרך זו  משתנה באיכותה ונהיית תחושת אשמה.

דחפים אינסטינקטואלים מובילים לשימוש אכזרי של אובייקטים, ואז לתחושת אשמה המוחזקת  והיא מושקטת ע"י התרומה לאם –סביבה שהתינוק יכול לעשות במשך שעות מעטות. כמו כן ההזדמנות לתת ולעשות תיקון. מה שהאם סביבה מציעה ע"י נוכחותה האמינה, מאפשרת לתינוק להיות יותר ויותר מעז בחוויתו את דחפי האיד. במילים אחרות: משחרר את החיים האינסטינקטואלים  של התינוק. בדרך זו, האשמה אינה נחווית, אך היא מונחת רדומה או פוטנציאלית, ומופיעה (כעצב או כמצב רוח דכאוני) רק אם ההזדמנות לתיקון נכשלת.

כאשר האמון במעגל מיטיב זה ובציפיה להזדמנות מבוסס, תחושת האשמה בהתייחס לדחפי האיד נהיית עוד יותר מעוצבת, ואנו זקוקים אז למונח חיובי יותר כמו concern.

התינוק נעשה עכשיו מסוגל להיות concerned, לקחת אחריות על הדחפים האינסטינקטואלים שלו והפונקציות השייכות להם. זה מספק את אחד האלמנטים הקונסטרוקטיביים הבסיסיים של עבודה ומשחק.אבל בתהליך ההתפתחותי, ההזדמנות לתרום הייתה זו שאפשרה ל-concern להיות ביכולת של הילד. 

איפיון שצריך לשים לב אליו, במיוחד בהתייחס למושג של חרדה שהיא מוחזקת, הוא שאינטגרציה בזמן  (in time)  נוספה לאינטגרציה הסטטית יותר של השלבים המוקדמים. זמן נשמר ע"י האם , וזה אספקט אחד של תפקיד האגו העוזר שלה. אבל לתינוק נהיית תחושת זמן אישית, תחושה שנמשכת בהתחלה רק לפרק זמן קצר. זה אותו דבר כמו יכולת התינוק לשמור חי את הדימוי של האם  בעולם הפנימי שגם מכיל את האלמנטים הפרגמנטרים הן המיטיבים והן הרודפנים אשר עולים מתוך ההתנסויות האינסטינקטואליות. אורך טווח הזמן שבו הילד יכול לשמור חי את הדימוי במציאות הנפשית הפנימית  תלוי בחלקו בתהליכי הבשלה ובחלקו במצב של ארגון הההגנה הפנימי.

שרטטתי כאן מס' אספקטים של המקורות ל-concern בשלבים הראשונים כשבהם לנוכחות הרציפה של האם יש ערך ספציפי לגבי התינוק, שהוא, אם לחיים האינסטינקטואלים יהיה חופש ביטוי. אך איזון זה צריך להיות מושג שוב ושוב.

קחו את המקרה הברור של הניהול של גיל ההתבגרות, או את המקרה הברור באותה מידה של פציינט פסיכיאטרי, אשר לגביו תרפיה תעסוקתית זה לעיתים קרובות התחלה  של הדרך  כלפי יחס קונסטרוקטיבי  לחברה. או חישבו על רופא ועל צרכיו. מנעו ממנו את עבודתו, ואיפה הוא יהיה? הוא זקוק לפציינטים שלו, ולהזדמנות לנצל את כישוריו כפי שאחרים זקוקים.

אני לא אפתח  באריכות את התמה של התפתחות  ה-concern, או של העדר היכולת ל- concern שכבר כמעט אך לא לגמרי מוסדה. בקיצור, כשלון של האם אובייקט לשרוד או של האם סביבה לספק הזדמנות אמינה לתיקון מובילה לאובדן של היכולת ל-concern,  ולהחלפתה ע"י חרדות לא מעובדות וע"י הגנות לא בשלות כמו פיצול או דיסאינטגרציה.

לעיתים קרובות אנו דנים בחרדת- נטישה. אך כאן אני מנסה לתאר מה מתרחש בין אמהות ותינוקותיהן ובין הורים וילדיהם כאשר אין פרידה, וכאשר הרציפות החיצונית של הטיפול בילד אינה נשברת. אני מנסה להתייחס לדברים שקורים כאשר הפרדה נמנעת.

כדי להדגים את הקומוניקציה שלי, אני אתן מס' דוגמאות מעבודה קלינית. איני רוצה עם זאת, להציע שאני מתייחס למשהוא נדיר. כמעט כל פסיכואנליזה יכולה לספק דוגמא במשך שבוע. וצריך לזכור שבכל דוגמא קלינית שנלקחת מאנליזה יש המון מנגנונים מנטלים שהאנליסט צריך להיות מסוגל להבין אשר שייכים לשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הפרט.ולהגנות המכונות פסיכונוירוטיות. ניתן להתעלם מכך, רק כאשר המטופל הוא במצב של רגרסייה רצינית לתלות בטרנספרנס והוא למעשה תינוק בטיפולה של דמות אם.

דוגמא 1 :

בראשית אציין מקרה של נער בן 12 אותו התבקשתי לראיין. הוא היה נער שהתפתחותו קדימה הובילה אותו לדיכאון אשר כלל כמות רבה של שנאה ותוקפנות.לא מודעות, והתפתחותו לאחור אם אפשר להשתמש במונח זה, הובילה אותו לראות פנים, לחוויות שהיו נוראיות מפני שהם ייצגו חלומות שנחלמו במצב ערות, הלוצינציות. הייתה עדות טובה של כוחות אגו בנער זה, כמלווה את מצבי רוחו הדיכאוניים. דרך אחת שבה כוחות- אגו אלו באו לידי ביטוי בראיון הייתה כמתואר להלן:

הוא צייר סיוט לילה, עם יצור זכרי ענק בעל קרניים מאיים על self זעיר, על סלף "נמלה". שאלתי אם אי –פעם הוא חלם על עצמו כזכר ענקי בעל קרניים, עם נמלה שהיא מישהו אחר, אחיו למשל. בזמן הינקות של אחיו הוא אשר זאת. כאשר הוא לא דחה את האינטרפרטציה שלי של שנאתו לאחיו, נתתי לו הזדמנות לספר לי על פוטנציאל התיקון שלו. זה בא באופן די טבעי דרך התיאור שלו את עבודת אביו כמתקן מקררים. שאלתי אותו מה הוא עצמו עשוי לרצות להיות ביום מן הימים. לא היה לו כל רעיון, והוא היה לחוץ מזה. אח"כ הוא דיווח "לא על חלום עצוב, אלא על מה שחלום עצוב יכול להיות: מותו של אביו. הוא היה קרוב לדמעות. בפזה זו של הראיון, היה פרק זמן ארוך שכמעט ולא התרחש שום דבר. לבסוף הילד אמר, בביישנות רבה שהוא רוצה להיות מדען.

כאן הוא הראה שהוא יכול לחשוב על עצמו כתורם. למרות שיכול להיות שאין לו הכישורים הנדרשים, אך היה לו הרעיון. דרך אגב, חיפוש מקצוע זה,  יכול להביא אותו לפני אביו, מפני שכמו שהוא אמר, העבודה של אביו לא הייתה כלל של מדען, אלא רק היה טכנאי.

אז חשתי כי הראיון יכול להסתיים בזמן שלו. חשתי כי הנער יכול ללכת מבלי להיות מופרע ע"י מה שעשיתי. אני פרשתי את פוטנציאל ההרסנות שלו, אך זה היה נכון שהיה לו את זה בתוכו להיות קונסטרוקטיבי. בכך שיידע אותי שיש לו מטרה בחיים אפשרה לו ללכת, ללא תחושות שהוא עשה שאני אחשוב שהוא רק שונא והורס. (כשם תואר ). ועם זאת אני לא הרגעתי אותו.

דוגמא 2 :

פציינט שלי בפסיכותרפיה, התחיל פגישה בספרו לי שהוא ראה את אחד הפציינטים שלו בהופעה. זאת אומרת, הוא יצא מחוץ לתפקיד של מטפל העוסק עם הפציינט בחדר הטיפול וראה פציינט זה בעבודה. העבודה של הפציינט של הפציינט שלי הייתה בעלת כישורים גבוהים, והוא היה מאוד מוצלח בתפקיד ספציפי שבו הוא השתמש בתנועות מהירות אשר בשעה הטיפולית לא הייתה להן משמעות, אלא הניעו אותו מסביב על הספה כאילו היה אחוז דיבוק. למרות שהיה מלא ספקות על שראה את הפציינט שלו בעבודה, הפציינט שלי הרגיש שקרוב לוודאי זה היה דבר טוב. ואז התייחס לפעולות שלו בחופשות. הייתה לו גינה והוא מאוד נהנה מעבודה פיזית קשה ומכל הסוגים של פעילות קונסטרוקטיבית והוא אהב מכשירים שבהם באמת השתמש.

אני עברתי לחשיבות של הפעילות הקונסטרוקטיבית ע"י דיווחו שהוא הלך לראות את הפציינט שלו בעבודה. הפציינט שלו חזר לתמה שהייתה חשובה באנליזה האחרונה  שבה סוגים שונים של כלים הנדסיים היו חשובים. בדרכו לפגישות האנליטיות, הוא לעיתים קרובות עצר והסתכל על כלי מכני בחלון חנות ליד ביתי. למכשיר היו שיניים הכי "נהדרות". זו הייתה דרכו של המטופל שלי להגיע לתוקפנות האורלית שלו. דחף האהבה הפרימיטיבי עם כל האכזריות וההרסנות שלו. יכולנו לקרא לזה: "לטרוף ביחסים הטרנספרנסיאלים".

הכיוון בטיפולו היה כלפי אכזריות זו ואהבה פרימיטיבית, וההתנגדות כנגד להגיע לשכבות העמוקות של זה הייתה מרשימה. כאן הייתה אינטגרציה חדשה ו-concern אודות ההשרדות של המטפל.

כאשר חומר חדש זה, המתייחס לאהבה פרימיטיבית ולהרס של המטפל-הגיע, הייתה שם כבר התייחסות מסויימת לעבודה קונסטרוקטיבית. כאשר אני עשיתי את האינטרפרטציה שהפציינט היה זקוק לה ממני, על ההרסנות שלו אותי (אכילה). ,יכולתי להזכיר לו את מה שהוא אמר על הבנייה. יכולתי לאמר לו, שבדיוק כמו שהוא ראה את הפציינט מופיע, וההופעה נתנה משמעות לתנועות העצבניות, כך אני יכול לראות אותו עובד בגנו, משתמש במכשירים בכדי לשפר את הנחלה. הוא יכל לחתוך דרך קירות ועצים   ומהכל נהנה במידה רבה. אם פעילות כזו הייתה באה בנפרד מדיווח על שאיפה קונסטרוקטיבית זה היה יכול להיות אפיזודה מאנית חסרת משמעות, שיגעון טרנספרנסיאלי. הייתי אומר שבני אדם אינם יכולים לקבל את השאיפה ההרסנית  בנסיונות האהבה המאוד מוקדמים שלהם. הרעיון של ההרס של האם- אובייקט באהבה, יכול להיות נסבל, אם לפרט שמתקדם בכיוון זה יש עדות של שאיפה קונסטרוקטיבית, כבר ביד ושל אם- סביבה מוכנה לקבל.

דוגמא 3 :

פציינט גבר נכנס לחדרי וראה טייפ. זה נתן לו רעיונות, והוא אמר תוך כדי כך שנשכב על הספה  ואוסף עצמו לעבודה של השעה האנליטית. "הייתי רוצה לחשוב שכאשר אני אסיים טפול, מה שקרה כאן איתי יהיה בעל ערך לעולם בדרך זו או אחרת". לא אמרתי דבר, אך עשיתי לעצמי הערה מנטלית שייתכן שההערה זו מציינת שהפציינט היה קרוב לאחד מהתקפי ההרסנות אשר עמם הייתי צריך להתמודד באופן מתמיד בשנתיים של טיפולו.

לפני הסוף של השעה, הפציינט באמת הגיע למודעות חדשה לגבי הenvy- שלו בי, envy שהייתה תוצר של המחשבה שלו שהייתי מטפל טוב. היה לו הדחף להודות לי על שהייתי טוב,   ולהיות מסוגל לעשות מה שהוא היה צריך שאני אעשה. היה לנו כבר את כל זה קודם,  אך עתה הוא היה יותר מאשר בפעמים הקודמות, במגע עם רגשות ההרסנות שלו כלפי מה שניתן לכנות אובייקט טוב- האנליסט שלו.

כאשר אני קשרתי שני דברים אלו, הוא אמר שזה מרגיש נכון, אבל הוא הוסיף כמה נורא זה יכול היה להיות לו פרשתי זאת על הבסיס של הערתו הראשונה. הוא התכוון, לו לקחתי את המשאלה שלו להיות לשימוש  (of use) ואמרתי לו שזה מציין משאלה לא מודעת להרס הוא היה צריך להגיע לדחף ההרסני לפני שהייתי מודע לתיקון, והוא היה צריך להגיע לכך בזמן שלו ובדרך שלו.

(עמ' 81) ללא ספק , הייתה זו יכולתו, שיהיה לו הרעיון של תרומה אולטימטיבית שעשה זאת אפשרי עבורו להגיע למגע אינטימי יותר עם ההרסנות שלו. אך מאמץ קונסטרוקטיבי הוא false וחסר משמעות, אלא אם כן כפי שהוא אומר, האדם הגיע קודם להרסנות שלו.

דוגמא 4:

נערה מתבגרת קבלה טיפול ממטפלת שגם בו זמנית דאגה (taking care) לנערה בביתה, יחד עם ילדיה. סידור זה היו לו יתרונות וחסרונות. הנערה הייתה מאוד חולה, ובזמן האירוע שעליו אני אספר, היא בדיוק הייתה  ביציאה מתקופה ארוכה של רגרסייה  לתלות ולמצב אינפנטילי. היא לא הייתה יותר ברגרסייה ביחסיה לבית ולמשפחה, אבל הייתה עדיין במצב מאוד מיוחד בתחום המוגבל של המפגשים הטיפוליים שהיו בזמן קבוע בכל יום.

הגיע זמן שבו הנערה בטאה את שנאתה העמוקה למטפלת (שהיא גם טפלה בה בביתה וגם עשתה את הטיפול). הכל היה טוב ביתר שעות היממה, אבל בשטח הטיפול המטפלת הייתה נהרסת לגמר, ובאופן חוזר ונשנה. זה קשה להעריך את הדרגה של שנאת הנערה למטפלת, ולמעשה את האניהילציה שלה.

כאן זה לא המקרה של המטפל שיוצא החוצה  לראות את הפציינט בעבודתו, מפני שהמטפלת הייתה אחראית  על הנערה כל הזמן. והיו שתי מערכות יחסים נפרדות  שהתקיימו בינהן באופן סימולטני. במשך היום דברים חדשים מכל הסוגים החלו להתרחש: הנערה החלה לרצות לעזור בניקוי הבית, 

להבריק את הרהיטים, להיות לתועלת. עזרה זו הייתה חדשה באופן מוחלט, ומעולם לא הייתה איפיון של הדפוס האישי של נערה זו בביתה, אפילו לפני שהייתה חולה באופן אקוטי. וזה קרה בשקט יחד עם ההרס המוחלט שהנערה החלה למצוא באספקטים הפרימיטיביים של אהבתה, אליהם הגיעה  ביחסה אל המטפלת במפגשים הטיפוליים.

אתם רואים את אותו רעיון חוזר על עצמו כאן. באופן טבעי, העובדה שהפציינטית נהייתה מודעת להרסנות, עשה זאת אפשרי לפעילות הקונסטרוקטיבית שהופיעה במשך היום. אבל זה הכיוון השני שאני רוצה להבהיר כאן ועכשיו.

ההתנסויות  הקונסטרוקטיביות והיצירתיות עשו זאת אפשרי לילד  להגיע לחוויה של ההרסנות. וכך, בטיפול נכחו התנאים שאני ניסיתי לתאר. היכולת  ל- concern  זה לא רק עניין הבשלתי, אלא זה גם תלוי בקיומו בסביבה רגשית שהייתה  "טובה דיה" לאורך תקופת זמן.

סיכום :

 concern  ,  כפי שהשתמשנו במונח כאן, מתאר את הקשר בין האלמנטים הדסטרוקטיבים ביחסי הדחף לאובייקט, ולאספקטים החיוביים האחרים של התייחסות. concern  משערים ששייך לתקופה שלפני תסביך אדיפוס הקלסי, שהוא מערכת יחסים בין 3 אנשים שלמים.  היכולת ל- concern  מתייחסת ליחס של 2 גופים בין  התינוק לאמו או לתחליף האם.

בנסיבות מיטיבות, האם ע"י כך שממשיכה להיות חייה ונגישה, היא גם האם שמקבלת את כל המלאות של דחפי האיד של התינוק. וגם האם שיכולה להיות אהובה כאדם ואשר כלפיה תיקון יכול להעשות. בדרך זו, החרדה אודות דחפי האיד  והפנטזיה שדחפים אלו ייעשו נסבלים ע"י התינוק, שאז יכול לחוות אשמה, או יכול להחזיק זאת בציפייה מלאה של הזדמנות לעשות תיקון של זה.

לאשמה זו שמוחזקת אך לא מורגשת ככזו, אנו נותנים את השם concern . בשלבים הראשונים של ההתפתחות, אם אין דמות אם אמינה לקבל את מחוות התיקון, האשמה נהיית בלתי נסבלת, ולא ניתן לחוש concern . כישלון בתיקון (reparation  ) מוביל לאובדן היכולת ל- concern ולהחלפתו ע"י צורות פרימיטיביות של אשמה וחרדה.