וויניקוט 2 - Winnicott

תאוריה התפתחותית:

תאוריה התפתחותית שמנסה, תוך התייחסות לפרויד ולקליין, להתמקד ב-self – the development of the self out of it matrix.

מתייחס לשלבים הראשונים של ההתפתחות – פרה-אדיפלית, פרה-וורבלי.

סביבה – תורשה:

פרויד: דחפים.

קליין: דחפים, אין מקום לסביבה / אם (מקסימום לפתח קונטיינר טוב להכיל את הפרויקציות של הילד).

מאהלר: דחפים, אגו, אם.

וויניקוט: לא שלל את הביולוגיה – בגרעין ה-self יש ציוד ביולוגי מולד שאמור להתפתח. אבל הדגש הוא על מה האם צריכה לעשות כדי לאפשר התפתחות.

פרבריין: הקיצוני ביותר במקום של הסביבה – לאם המציאותית יש תפקיד מרכזי.

 אם-תינוק:

דיאדה: אין תינוק ואם, אלא דיאדה של אם – תינוק.

אב: האב צריך לתמוך באם כדי שהיא תוכל לגדל את הילד.

תינוק: (שלב הינקות קודם לשלב הייצוג המילולי)

חוסר אינטגרציה:

המצב הבסיסי הוא של חוסר אינטגרציה שמאופיין על רסיסי חוויות מפוזרות ודיפוזיות. התינוק נזקק לאם כדי לארגן את העצמי ורק כאשר יש ארגון מספק על-ידי האם התינוק יכול להמשיך ולארגן את עצמו.

הרבה מהעבודה הטיפולית מקבילה לתהליכי עבודת האם.

היווצרות האגו:

שלב של התפתחות האגו, ובעיקר של אינטגרציה. האגו של התינוק בונה את כוחו וכתוצאה מכך מגיע למצב שבו דרישותיו של האיד יורגשו כחלק מהעצמי, ולא כסביבתיים. כאשר מתרחשת ההתפתחות הזו, סיפוקו של האיד נעשה מחזק חשוב של האגו / העצמי האמיתי. התינוק הופך לאדם בזכות עצמו. אך ההתרגשויות של האיד יכולות להיות טראומטיות כאשר האגו אינו מסוגל עדיין להכיל אותן. ב-infantile psychosis האיד נותר חיצוני לאגו, וסיפוק האיד נותר פיזי עד כדי איום על מבנה האגו. מה שמאפשר את יציבות וחוזק האגו בשלבים המוקדמים הוא תמיכת האגו האמהי.

התינוק עובר מסע מתלות מוחלטת דרך תלות יחסית ועד לעצמאות ובמקביל מעקרון העונג לעקרון המציאות, ומאוטו-ארוטיות (autoerotism) ועד יחסי אובייקט.

חרדה: החרדה בשלב המוקדם אינה חרדת סירוס / חרדת פרידה, אלא היא חרדת השמדה, כליון (annihilation).

פוטנציאל מולד:

נטיה לעבר צמיחה והתפתחות. לכל שלבי הצמיחה הרגשית יש זמנים קבועים פחות או יותר המשתנים בין ילד לילד ותלויים בטיפול האמהי.

אם:

האם ממלאת תפקידים שונים  במצבים ובשלבים שונים:

שלב ראשון - holding environment:

בשלב ההתחלתי של יחסי אם-תינוק, לפני שהתינוק הפריד את ה-self העצמאי שלו מהאם ותלוי בה תלות פסיכולגית מוחלטת, על צרכי התינוק להיות מסופקים מהסביבה. מאפיינים:

1.      סיפוק צרכים פיזיים: בשלב זה הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה אינן נפרדות. אם האם רגישה לצרכי התינוק ומספקת אותם, הילד נעשה רגיש לגופו אשר מהווה בסיס להתפתחות הסלף. אמינות: סיפוק הצרכים מהסביבה אינו אמין בצורה מכאנית, אלא במובן של אמפתיה של האם.

2.       Holding:  כולל בעיקר את ההחזקה הפיזית של התינוק, זוהי אולי הדרך היחידה בה האם יכולה להראות לתינוק את אהבתה.

-          מגן מפגיעה פיסיולוגית.

-          מתחשב ברגישות עור התינוק- (מגע, טמפרטורה, אודיטורית, ויזואלית, נפילה, חוסר ידיעתו של התינוק שקיים משהו אחר בנוסף ל-(self.

-          כולל טיפול ללא התחשבות ביום ובלילה.

-          אינו זהה עבור שני תינוקות שכן אין שני תינוקות זהים.

-          עוקב אחר שינויים פיזיים ופסיכולוגיים המתרחשים בתינוק.

לימוד:  אמהות בעלת יכולת לספק טיפול טוב-דיו  יכולות להשתפר ע"י לימוד. אמהות אשר לא קיימת בתוכן היכולת לא  יכולות להפוך ל-good-enough רק ע"י לימוד. אמהות אשר לא יכולות לספק holding לתינוק מפתחות בו תחושת חוסר בטחון, מצוקה ובכי.

3.      בריאות נפשית: כאשר הטיפול ההורי מוצלח, הוא בקושי מורגש, ומהווה המשך לחיות הרקמות והבריאות הפונקציונלית של התינוק, החשובים לתמיכת האגו. כתוצאה מהצלחת הטיפול האמהי ישנה הבנייה של הרצף ההמשכי של ה- being שהוא הבסיס לכוחות האגו. פגיעות קשורות לכישלון בסיפוק צרכי התינוק מהסביבה. במקרים בהן האם אינה רגישה נהיה נתק בין צרכיו הפיזיולוגיים לפסיכולוגיים אשר יכול להתבטא בסומטיזציה. איתו הרגשות ומילוים ימנע ביטוי רגשות דרך הגוף.

תלות:

בשלב ה-Holding התינוק נמצא בתלות מקסימלית. ניתן לסווג תלות למספר קטגוריות:

1.      תלות אבסולוטית: התינוק אינו מודע לטיפול האמהי. אינו יכול לשלוט במה שנעשה, אלא נמצא רק במצב של להשיג רווח / לסבול.

2.      תלות יחסית: התינוק מודע לצורך שלו בטיפול האמהי, ויכול בהדרגה לקשרו לדחפים האישיים שלו ובטיפול הפסיכואנליטי לייצרם מחדש בטרנספרנס.

3.      לקראת עצמאות: התינוק מפתח אמצעים להסתדר ללא טיפול מעשי. זה נעשה תודות לצבירת זכרונות הטיפול, השלכה של הצרכים האישיים ואינטרוייקציה של פרטי טיפול, יחד עם התפתחות הבטחון בסביבה. כאן נוסף אלמנט ההבנה האינטלקטואלית.

Doing & Being: וויניקוט מבחין בין 2 מצבים בשלב ה-holding:

§         Being: חוויה של עצמך, קשר עם עצמך.

§          Doing: עשיה, מצב של excited. ה-doing צריך לצאת מה-being – רק כשיש לך חוויה אמיתית שלך מה שתעשה יבטא את האני האמיתי שלך.

being:

האם כמיכל שבאמצעות חיבוקה הילד מרגיש expressed and contained. חלק מה-holding זה לספק את הצרכים של התינוק בדיוק לפי משאלותיו. מה שמאפשר לילד לפתח את האילוזיה שבעצם הוא יוצר אוביקטים (master of himself) ולהרגיש אומניפוטנטי, מה שמהווה את הבסיס ל-self הבריא.

האם מתפקדת כראי – מספקת לילד שיקוף מדויק של חוויותיו (אם כי החוויות עדיין פרגמנטד וברמה של תחושות) חשיבות השיקוף בכך when I look I am seen so I exist.  בדומה, המטפל  רואה – מבין – חווה את המטופל ודרך זה המטופל יכול לחוות את העצמי ולהכיל את עצמו. 

גם קוהוט מדבר על mirroring כבסיס לערך עצמי, ההבדל בניהם שאצל  קוהוט הילד צריך אישור על הגרנדיוזיןת ואצל וויניקוט להכרה בייחודיות שלו (בעצמי האמיתי).

היכולת של האם באה לידי ביטוי בשני היבטים מרכזיים:

1.      אמפתיה: יכולת אמפתיה[1].

2.      timing: לא רק לקרוא נכון את צרכי ורמזי התינוק, אלא מיידית לספק לו אותם בזמן.

perfect environment: האמפתיה והתזמון מספקים perfect environment – אילוזיה של אומינפוטנטיות דרך סימולטניות של הלוצינציות של התינוק עם התערבות האם המתאימה. זה נותן את הבסיס החוויתי לתחושת כוח על העולם החיצון והיכולת ליצור קשר עימו. לפי ויניקוט היכולת להרגיש אומניפוטנט היא הבסיס לסלף הבריא. מיד אחרי הלידה האם נמצאת במצב של state of devotion אשר מאפשר לה לוותר על קיומה העצמאי, לרצות ולהציע עצמה כמתווכת בצמיחת התינוק. סביבה מושלמת נדרשת רק לתקופה קצרה: מסוף ההריון עד החודשים הראשונים.

state of devotion & state of primary maternal occupation: 

האם הטובה דיה:

במצב הבריא, האם שנכנסת להיריון מגיעה בהדרגה לרמה גבוהה של הזדהות עם תינוקה התהליך מגיע לשיאו לקראת הלידה ומפסיק בהדרגה בשבועות והחודשים שלאחר הלידה. הדבר אינו תלוי רק בבריאותה הנפשית של האם אלא מושפע גם מהסביבה. במקרה הפשוט ביותר, הגבר מתמודד עם המציאות החיצונית עבור האישה, וכך הופך את התמקדותה הזמנית בעצמה למוגנת והגיונית.

הפונקציה האימהית הזו מאפשרת לאם לוותר על קיומה העצמאי ולרצות להציע עצמה כמתווכת את צמיחת התינוק. כך שהאם שקועה בתינוק ומוכנה לחוות את חוויותיו, לדעת על ציפיותיו וצרכיו האומניפוטנטיים. וגורמת לה להיות מסופקת באופן אישי כאשר התינוק ברגיעה. האם יודעת כיצד להחזיק את התינוק כך שהוא מתחיל בקיום (existing) ולא בתגובתיות (reacting). כאן מונח הבסיס לעצמי האמיתי, שאינו יכול להפוך למציאות ללא יחסה המיוחד של האם, שניתן לתארו במילה מסירות. 

Ego relatedness: מאפיין את סביבת ה-holding ומתאר את הטיפול של אמא הטובה דיה

perfect environment: 

התוצאה של תהליך בריא בשלב ה-holding:

-          unit status: התינוק משיג "unit status"- התינוק הופך לאדם בזכות עצמו.

-           the psyche indwelling in the soma: הקיום הפסיכוסומטי של התינוק שמתחיל לקבל דפוס אישי. הבסיס לכך הוא הקשר בין החוויות המוטוריות, סנסוריות ופונקציונליות של התינוק לבין המצב החדש של היותו אדם. הילד נעשה רגיש לתפקוד גופו, שזה הבסיס והגרעין להתפתחות ה-self (ה-body self  הוא גרעין ה-self.).

הממברנה המגבילה: במצב של בריאות מושווה לפני העור, ונמצאת בפוזיציה שבין ה"אני" (me) של התינוק לבין ה"לא-אני" (not-me). כך, לתינוק נהייה פנים וחוץ, סכמת גוף ובהדרגה ניתן לדבר על מציאות נפשית פנימית.

-          צמיחת האינטליגנציה והתחלה של mind הנפרד מהנפש. זה מאפשר את קיומם של תהליכים משניים, הסמלה וארגון של תוכן נפשי אישי היוצר את הבסיס לחלומות וליחסים.

-          איחוד חיובי (fusion) של שני שורשים (תזוזה וארוטיזם) של התנהגות אימפולסיבית.

-          היכולת ליצור יחסי אובייקט, מעבר מהתייחסות סובייקטיבית לאובייקט להתייחסות אובייקטיבית. המעבר קשור לשינוי במצב הילד כממוזג עם האם לנפרד ממנה .

התפתחות זו אינה קשורה ספציפית לשלב הHolding, אלא לשלב ה"לחיות עם".

-          יכולת לשאת את שבירת ההמשכיות של העצמי האמיתי.

-          התנסויות של עצמי תגובתי / מזויף המתייחס לסביבה על בסיס של צייתנות. זה הופך לחלק בתינוק שעשוי להכיר בקיומה של סביבה (התנהגות מקובלת). היכולת להתפשר היא הישג, אלא אם זה קריטי ואז העצמי האמיתי מסוגל לבטל ולעקוף את העצמי הצייתני.

האם שאינה טובה דיה:

נכשלת בניסיון להיענות למחוותיו של התינוק, אינה מסוגלת להכיל את האומניפוטנטיות שלו. התינוק מתאים עצמו אליה ונענה לה, מה שגורם לא לחשוב שמתנהגת בצורה טובה ונכונה. אולם היענות זו של התינוק היא השלב הראשון של העצמי הכוזב. במקום שתתפתח יכולת הסמלה והשקעה ליבידינלית באובייקט, התינוק הופך לצייתן, כנוע, מזויף שמקבל את דרישות הסביבה. התמונה הקלינית: אי שקט, הפרעות בתזונה או בתפקודים אחרים. ספונטניות אינה מאפיינת אותם ויכולת החיקוי הופכת למומחיות.

אם טובה ורעה באופן טנטטיבי ולא סדיר: לאם יש צורך, כחלק ממחלתה, לגרום ולשמר מצב של בלבול בקרב אלו שבאים עמה במגע. הדבר יכול להופיע בהעברה שבה המטופל מנסה להרגיז את המטפל. במידה רבה, הדבר יכול להרוס את שרידיה האחרונים של יכולתו של התינוק להגן על העצמי האמיתי.

פגיעה ב- perfect environment:  (מסעוד קאהן מדבר על accumulative trauma)

שיקוף לקוי ולא מספק פוגעים ביכולת של הילד לחוויה עצמית, לאינטגרציה של החלקים השונים ולפרסונליזציה. כשל בשלב הזה מפריע לגיבוש התחושה שאני קיים, לפגיעה בחיבור בין הנפש לסומה (ביטויים: אנורקסיה, תחושה שלא יושב טוב בגוף של עצמו, לחצים באים לידי ביטוי בהפרעות סומטיות).

אם האם אינה מספקת היא פוגעת באשלית האומניפוטנציה, ביכולת להאמן בכוחו, ביצירתיות[2] שלו (living creatively), תחושת חיות, אותנטיות, תחושה שהוא חי את החיים של עצמו ומחובר אליהם. 

Being:

כשלא מתעוררים צרכים (הילד אינו רעב, לא קר לו וכו') התפקיד של האם הוא להיות נוכחת מבלי להתערב (לא דורשת, לא חודרנית ובעצם לעזוב את הילד לבד). אלו מצבים של חוסר אינטגרציה וויניקוט מכנה אותם going on being ו-needlessness. כמו ציפה נפשית. התינוק מפנים את דמות האם ולכן גם אם הילד לבד הוא לא ממש מרגיש בודד. מאפשר לו להרגיש לבד אבל לא בודד, מפתח את ה-capacity to be alone.

להרבה אנשים אין תחושה של תחושה של being זו תחושה של ריקנות והם מנסים לפצות עליה ב-doing. כשעוצרים אותם בטיפול מה-doing הם מתחברים לריקנות ולחרדות, זו תקופה קשה בטיפול.

כשלון ב-being וב-doing: 

גורם לתינוק לוותר על משאלותיו ולקבל את זה שאינן מציאותיות ולהתאים עצמו למציאות מוקדם מדי. מספר מצבים עשויים לפגוע בתינוק:

impingements & intrusiveness חוזרות:  כשהאם לא קוראת נכון את צרכי הילד ולא מתנהגת נכון יש violation ופרגמנטציה של חווית התינוק את עצמו ואת העולם.

שלב שני:

בתחילת החיים התינוק ממוזג עם אמו, וככל שהאם מבינה במדויק יותר את צרכיו, כך זה טוב יותר עבורו. ברגע שהאם והתינוק נפרדים מנקודת מבטו של התינוק (לא בהכרח באופן הדרגתי) האם תשנה את עמדתה, נראה כי האם יודעת כי לתינוק יש יכולת חדשה לתת סיגנל כך שהיא תוכל להבין מה הוא צריך. יש ירידה ב-maternal pre-occupation, כלומר בנכונות לספק סביבה מושלמת. ובמקביל יכולות האגו של התינוק מתפתחות ולכן הוא פחות זקוק לסיפוק מיידי של הצרכים שלו. זו התחלת הדיפרנציאציה וספרציה שילכו ויגדלו.

זה קשה במיוחד לאור העובדה כי תינוקות נוטים להתנדנד בין מצבים - רגע אחד הם ממוזגים עם אמם ודורשים אמפתיה, ורגע אחרי הם נפרדים ממנה, ואז אם היא יודעת את צרכיהם מראש היא מסוכנת ורעה. מצבים אלו קורים בפסיכואנליזה במקרים של הפרעות בורדרליין ואצל כל סוגי המטופלים כשהתלות בטרנספרנס היא מקסימלית.

גם בטיפול (מלבד מצב בו הפציינט נמצא ברגרסיה לינקות המוקדמת ומצוי במצב של מיזוג) כי האנליסט לא יידע את כל התשובות, אלא לפרש על בסיס הרמזים של המטופל. לעיתים הפציינט לא נותן לאנליסט רמזים כך שאינו יכול לפרש דבר. מגבלה זו בכוחו של האנליסט חשובה למטופל בדיוק כמו הכוח שהוא מפגין ע"י פירושים מתאימים. פרשנות שאינה נשענת על רמזים נחווית כטראומה עבור הפציינט והוא נאלץ לדחות אותה. מצב זה מושך את המטופל לרגרסיה ומיזוג עם האנליסט, ואינו מיטיב כמובן.

אמהות בעלות מספר ילדים לעיתים נהיות כל כך טובות ב"טכניקת" האמהות וכאשר תינוק מתחיל בתהליך ספרציה מאמו הוא אינו יכול להשיג שליטה על הדברים הטובים הקורים לו. במצב זה, האם הלכאורה טובה עושה משהו גרוע יותר מסירוס התינוק, זה מותיר את התינוק עם שתי אלטרנטיבות: להישאר במצב קבוע של רגרסיה ומיזוג עם האם / דחיה מוחלטת של האם.

 True self & False self:

how does the child discover himself within mother's care without loosing himself to her – איך ישמור הילד על גרעין אישי מבלי להיות מבודד. הוא מתאר את התנאים שמאפשרים לפתח self עצמאי ונפרד מהאם, הדגש הוא על חוויות שהאם מספקת. כאשר חוסר מגע / מגע יתר עם האם מהווים סכנה להתפתחות ה-self.

ווינקוט ראה את הפתולוגיה דרך משקפי ה-self. מתייחס לפציינטים שחסרים את המבנים, מה קורה לאנשים שאין להם stable and unified self.

עצמי שקרי:

בגלל הנסיבות הרבה פעמים התינוק נעשה קשוב לדרישות ולצרכים של אחרים לפני זמן בשלותי תקין. התינוק נאלץ to comply לדרישות הסביבה. לילד הכי חשוב שהוריו יאהבו אותו ולכן הטקטיקה הכי טובה היא להיענות לציפיות שלהם. וכך הילד מנתב את היכולות והמשאלות שלו לפי ציפיות (מודעות / לא-מודעות) של הוריו (בעיקר של אמו).

הרבה פעמים בוחרים ילד אחד, לרוב זה שנתוניו הטבעיים מזמינים שהציפיות יופנו אליו, התינוק מפתח יכולות קוגניטיביות מאד מוקדם ומכוון את התפתחותו כך שתענה על ציפיות ההורים. במובן זה הוא מפתח עצמי שקרי – הוא נענה לציפיות ולמשאלות של ההורים וכלל אינו קשוב לערכיו, משאלותיו ויכולותיו. הוא מתנתק מהצרכים הספונטניים שלו, מהעצמי האמיתי.

העצמי השקרי מקבל הרבה תמיכה ועידוד מהסביבה מה שמעודד את ההתפתחות שלו וכך הוא מתרחק יותר מהעצמי האמיתי שאינו יכול להתפתח כי בעצמי השקרי מתפתח על חשבונו. וכך אובד הקשר בין הצרכים הספונטניים האותנטיים לעצמי, כי אין קשר בין הצרכים הללו לאופן בו האם חווה את הילד, למה שהיא נותנת לו וליחסים בניהם.

התינוק מתפתה לעבר צייתנות, התינוק בונה סדרת מערכות יחסים מזויפות, ובאמצעות הפנמות מצליח להעלות הצגה כאילו הן אמיתיות ולהיות כמו מי ששולט בסצנה באותו הזמן (למשל אמא).

העצמי השקרי מתבסס לרוב על פעילות יתר קוגניטיבית – הילד משתדל לצפות את דרישות הסביבה ולהיענות להם. זה תהליך נוסף שגורם לניכור של הפעילות הקוגניטיבית מתהליכים גופניים ורגשיים אמיתיים.

אנשים אלו בדרך כלל מאד מצליחים, אך סביב גיל 40 הם מתחילים לחוש שבר שזה באמת לא הם, זה לא מה שהם רוצים, מתחילה תחושת ריקנות. לעצמי הכוזב יש יכולת נמוכה לשימוש בהסמלה וכן דלות של חיים תרבותיים, הוא יפגין חוסר מנוחה, חוסר יכולת להתרכז וצורך לאסוף חדירות מהמציאות החיצונית, כך שחייו ימולאו ע"י תגובות לחדירות אלו.

כשלים: 

1.      כשל של האם להיות קשובה ולהיענות לצרכים הספונטניים והאותנטיים של הילד.

2.      האם כופה על הילד צרכים שזרים לו. ניתן להבחין במחאה על כך שנכפה עליו קיום מזויף כבר בשלבים המוקדמים (חוסר-מנוחה כללי והפרעה לפעולות כגון האכלה) ההפרעות עשויות להיעלם ולהופיע באופן חמור יותר בשלב מאוחר יותר.

ה-mind והעצמי המזויף:

סכנה מיוחדת נובעת מהקשר השכיח בין הגישה האינטלקטואלית לעצמי מזויף: כאשר העצמי המזויף מתפתח באדם בעל פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, קיימת נטייה חזקה של ה-mind להיהפך למיקומו של העצמי המזויף, ומתפתחת דיסוציאציה בין הפעילות האינטלקטואלית לבין הקיום הפסיכו-סומאטי. במקרה כזה:

-          העצמי המזויף מאורגן כך שיחביא את עצמי האמיתי.

-          האדם מנסה לפתור את הבעיה האישיותית שלו באמצעות האינטלקטואל.

האדם מטעה בכך שכלפי חוץ הוא מצליח מבחינה אקדמאית, אך הוא חש 'מזויף' יותר ככל שהוא מצליח יותר. הסביבה מופתעת כאשר הם הורסים את עצמם.

אליס מילר דיברה על ה-gifted child – אלו ילדים שלומדים לקרוא את הלא-מודע של הוריהם מגיל מאד צעיר.

קלסיפיקציה:

העצמי המזויף נע בטווח שבין האספקט המנומס הבריא של העצמי לבין העצמי המזויף.

לעתים, העצמי המזויף ההגנתי הזה מהווה את הבסיס לסובלימציה (למשל משחק). יש שחקנים שיכולים להיות עצמם ולשחק ויש שיכולים רק לשחק והולכים לאיבוד אם אינם נמצאים בתפקיד מסוים / כאשר לא מעריכים אותם.

רמות בסדר יורד מהפתולוגי לבריא:

1)       העצמי המזויף מתייצב ונראה כאמיתי בעיני אחרים ובעיני עצמו, האדם האמיתי מוחבא. במערכות יחסים העצמי המזויף נכשל. אלו סיטואציות בהן מצופה שיופיע אדם שלם ואינטגרטיבי.  במקרה של התפתחות עצמי מזויף קיצוני הציות הופך לתכונה העיקרית (עם התמחות בחיקוי) הספונטאניות נעלמת מחוויות חייו של התינוק הציות הופך לתכונה העיקרית.

כאשר קיים פיצול חזק בין העצמי האמיתי לעצמי המזויף, קיימת יכולת מועטה להשתמש בסימבולים, ודלות של חיי התרבות. באנשים כאלו קיים חוסר מנוחה קיצוני, חוסר יכולת, להגיב לפגיעות מהסביבה. 

2)       העצמי המזויף מגן על העצמי האמיתי,  אולם העצמי האמיתי מוכר כפוטנציאל ומותרים לו חיים סודיים עשויה כמעט להתקיים אישיות דרך חיקוי, ואפילו ייתכן שהילד ימלא תפקיד מיוחד של העצמי האמיתי כפי שהוא היה אמור להיות לו היה מתקיים.זה חולי קליני כארגון עם מטרה חיובית – לשמר את  האינדיבידואל למרות תנאים סביבתיים אב-נורמאליים.

3)       מטרתו העיקרית של העצמי המזויף היא לחפש אחר תנאים שיאפשרו לעצמי האמיתי להתגלות. אם לא ניתן למצוא תנאים כאלו, יש צורך בארגון הגנה חדש כנגד ניצולו של העצמי האמיתי, ואם יש ספק – אז הפתרון הקליני הוא התאבדות (אותה מארגן האני המזויף) כהרס כל העצמי כדי למנוע את השמדת העצמי האמיתי.

4)       העצמי המזויף נבנה על בסיס הזדהויות שספג המטופל.

5)       היבטים חיובים של עצמי מזויף:

-          לעצמי השקרי יש פונקציה חשובה של הצגת פאסדה[3] לעולם. בעצמי השקרי יש נורמות חברתיות המאפשרות קומוניקציה נימוסית עם העולם.

-          מגן על גרעין העצמי האמיתי, במצב הנורמלי העצמי השקרי מתווך בין העצמי האמיתי לעולם החיצון. גרעין העצמי האמיתי הוא סודי, אינטימי ופגיע.

פתולוגיה:

אין אדם שאין לו מידה מסוימת של עצמי שקרי, לעיתים הוא מהווה את הבסיס לסובלימציה (כמו שחקן שיכול גם להיות עצמו וגם לשחק). הפתולוגיה מתחילה כשהעצמי האמיתי אינו מסוגל להתפתח (שחקן שהולך לאיבוד כשאינו בתפקיד מסוים שבו מעריכים אותו ומחמיאים לו). כשהעצמי השקרי צומח על חשבון העצמי האמיתי. קריטריון לבריאות נפשית הוא רמת האינטגרציה והספונטניות של העצמי ופתולוגיה היא צמצום העצמי. מבחינת ויניקוט תנאי הכרחי ומספיק לבריאות נפשית הוא סיפוק התנאים על-ידי ההורים.

טיפול:

רגרסיה לאותה הנקודה שבה הסביבה החלישה את הילד. הסיטואציה הטיפולית מספקת את אותם סיפוקים של תנאים הוריים ומפצה על כישלונותיהם. ה-holding capacity בא לידי ביטוי באחריות, תשומת-לב, תגובתיות מתאימה, קביעות, זמינות. (האשימו את ויניקוט בכך שהטיפול שלו מספק מדי ורגרסיבי מדי).

-          האנליסט יכול לדבר רק עם העצמי המזויף של המטופל על אודות העצמי האמיתי שלו.

-          בהעברה, כשהאנליסט מתחיל לבוא במגע עם העצמי האמיתי של המטופל, חייבת להיות תקופה של תלות קיצונית.

-          העצמי המזויף של המטופל יכול לשתף-פעולה לזמן בלתי-מוגבל עם האנליסט באנליזה של ההגנות, כביכול הוא בצד של האנליסט במשחק. זה נפסק רק כאשר האנליסט מצביע על חוסר קיומו של המטופל. אם התזמון נכון זה סולל את הדרך לתקשר עם העצמי האמיתי.

עצמי אמיתי:

גרעין מולד המכיל פוטנציאל של ה-self, קיים מלכתחילה כארגון מנטלי פרימיטיבי פשוט, כלל החוויות הסנסו-מוטוריות ובהדרגה הוא הופך לתחושה פסיכולוגית של חווית האדם את עצמו כחי, אמיתי, אותנטי. הוא זהה למציאות הפסיכית. העצמי האמיתי הוא ביולוגי: מגיע מהחיות של רקמות הגוף ושל תפקודי הגוף, כמו פעילות הלב והנשימה.

לפי ויניקוט, מושג מציאותם הפנימית של אובייקטים (פרויד וקליין) באינדיבידואל מציין שלב מאוחר יותר מאשר מושג העצמי האמיתי. העצמי האמיתי מופיע מייד כשיש ארגון מנטאלי כלשהו בכלל, והנו סכום החיות הסנסורית-מוטורית של האינדיבידואל.

העצמי האמיתי מפתח במהרה מורכבות, ומתחיל להתייחס למציאות החיצונית באופן טבעי. כעת התינוק יכול להתייחס לגירויים ללא טראומה, כיוון שלגירויים יש מקבילה במציאות הפנימית של האינדיבידואל. התינוק מתייחס לכל הגירויים כאל השלכות

אם השלב הזה מושג, התינוק מסוגל לשמור על תחושה של אומניפוטנטיות, גם כאשר הוא מגיב לגורמים סביבתיים-חיצוניים.

כל תקופת חיים חדשה, שבה העצמי האמיתי לא הופרע באופן רציני, מסתיימת בהתחזקות תחושת האמיתיות, ועקב כך ביכולת הולכת וגדלה מצד התינוק לסבול שני סטים של תופעות:

(א)    שבירת ההמשכיות של העצמי האמיתי.

(ב)    התנסויות של עצמי תגובתי או מזויף, המתייחס לסביבה על בסיס של היענות/צייתנות. זה הופך לחלק בתינוק שעשוי (לפני יום הולדתו הראשון) להכיר בקיומה של סביבה.

ארגון גרעין אותנטי אמיתי הוא הדבר הכי חשוב לאדם, אם יש חוויה טראומטית הוא יגן בעזרת עצמי שקרי.

כדי שיתפתח הוא זקוק לסביבה שתהיה קשובה לצרכים של הילד ותענה עליהם. כדי שהילד יחווה עצמו כאותנטי הוא צריך לחוות עצמו דרך עיני האם.

הגרעין האמיתי הוא מקום אינטימי, פגיע, סודי. זה ה-core  של הקיום שחשיפתו מפחידה.

בהתחלה ויניקוט חשב שמטרת הטיפול היא להגיע לגרעין העצמי האמיתי. באחרית ימיו הוא אמר שיש גרעין חבוי ומוגן ואף אחד לא יוכל לגעת בו ואסור לגעת בו (מבחינת הטיפול אסור שתהיה חודרנות). האדם הבריא יצירתי, ספונטני ומשתמש בהסמלה. חי באזור שבין החלום למציאות: חיי תרבות. נימוסים חברתיים מייצגים פשרה- אדפטציה.

אובייקט מעבר

טבע האדם: מושפעת מ-3 גורמים:

1.         מציאות פנימית (Inner reality).  

2.         קשרים בינאישיים עם העולם החיצוני, כולל פנטזיות (מודעות ולא-מודעות)

3.         בין מציאות פנימית לעולם החיצון תחום ביניים  -  Intermediate area of experience. התחום קיים כמקום מנוחה ממשימת שימור ההפרדה אך הקישור בין מציאות פנימית לחיצונית.

אשליה:

ערכה של אשליה:

בהתחלה האם מעניקה לתינוק כמעט מתוך התאמה של 100%, את ההזדמנות לאשליה שהשד הוא חלק ממנו, כביכול לשליטתו המאגית. כך שכשהתינוק רגוע הוא חש אומניפוטנטי. הזדמנות מספקת לאשליה הכרחית להתפכחות ממנה.

תופעת המעבר מייצגת את השלבים המוקדמים של השימוש באשליה.

התפכחות מאשליה:

כדי שהתינוק יוכל להתקדם מעקרון העונג לעקרון המציאות הוא חייב אם טובה דייה, המתאימה  עצמה ליכולת התינוק לשאת תסכול (מתחילה מהתאמה מושלמת ההולכת ופוחתת בהדרגתיות).

האמצעים שבידי התינוק להתמודד עם הכשלון האמהי:

-          בהתחלה התנסות מוגבלת בזמן עם תסכול.

-          תחושה הולכת וגדלה של תהליך.

-          ראשיתה של פעילות נפשית.

-          שימוש בסיפוקים אוטו ארוטיים.

-          זיכרון, החייאה, פנטזיה, חלימה, אינטגרציה של עבר הווה ועתיד.

אם הכל מתנהל כשורה התינוק יוצא נשכר מחווית התסכול, שכן התאמה לא מושלמת עושה את האובייקטים לממשיים (שנואים ואהובים). תהליך ההתפכחות הדרגתית מכין את הזירה לתסכולים, המקובצים תחת השם "גמילה".

משימת קבלת המציאות אינה מסתיימת לעולם והמתח בין מציאות פנימית לחיצונית. תחום הביניים של החוויה מספק הפוגה ממתח זה  (למשל אומנות, דת).

מאפיינים של אוביקט מעבר:

§         מתחיל להופיע בגילאים 4-12 חודשים.

§         החפץ נחוץ ברגעי בדידות או כשהלך רוח דיכאוני מאיים.

§         מהווה הסכם בין המבוגר והתינוק שמורגש אינטואיטיבית ושאין שואלים על המקור והטיב של אובייקט המעבר.

§         לילד יש זכויות על האובייקט וההורים מסכימים איתו.

§         אסור לאובייקט להשתנות אלא על-ידי הילד.

§         האובייקט שורד מתקפות של אהבה ותוקפנות

§         האובייקט מספק לילד חום ותחושת חיות מסוימת.

§         בתחושה המיקום של האובייקט לא בא מבחוץ וגם לא מבפנים. ההורה מתנהג כאילו התינוק יצר את האובייקט ומאפשר לו לשמור על שליטה מוחלטת בו, ובאותה שעה מתייחס אליו כאל אובייקט במציאות.

§         עם הזמן האוביקט מאבד ממשמעותו. בהתפתחות הבריאה חלה התרחבות הדרגתית של תחום העניין והצורך באובייקט או דפוס התנהגות יכול להופיע שוב בגיל מאוחר יותר, כשמתעורר איום של חסך.

§         מבחינה סימבולית האוביקט הוא part object, במובן שהוא מייצג את השד / האוביקט הראשון.

§         האוביקט מהווה מעבר מ-magical control ל- control by manipulation. מצד אחד הוא לא תחת שליטה מאגית כמו האוביקטים הפנימיים אבל הוא גם לא מחוץ לכל שליטה כמו אוביקטים אמיתיים.

§         כשהתינוק מתחיל להשתמש בצלילים יכולה להופיע מילה עבור אובייקט המעבר.

§         לעיתים אין כל אובייקט מעבר למעט האם עצמה[5].

§         אוביקט מעבר קשור ביכולת של הילד לשחק וביכולת של המבוגר לתפעל פנטזיות, רעיונות וצרכים.

אובייקט המעבר עלול להתפתח בסופו של דבר לאובייקט פטיש ולהתמיד כמאפיין של חיי המין.

אובייקט המעבר יכול, בשל ארגון ארוטי אנאלי, לייצג את הצואה.

אובייקט מעבר לעומת אובייקט פנימי (קליין):

אובייקט מעבר הוא קניין ולא אובייקט פנימי (מושג נפשי) אך הוא גם לא חיצוני. אובייקט המעבר לא נתון לשליטה מאגית כמו האובייקט הפנימי, אך אינו מחוץ לשליטה, כמו האם האמיתית.

התינוק יכול להשתמש באובייקט מעבר כשהאובייקט הפנימי חי, ממשי וטוב די, אך תכונותיו תלויות באובייקט החיצוני. כישלונו של האובייקט החיצוני מוביל בעקיפין למוות / להיווצרות אובייקט פנימי בעל איכות רודפנית, כשזה מתמשך האובייקט הפנימי מאבד את משמעותו ואובייקט המעבר נעשה חסר משמעות.

transitional / potential space: בטיפול הכוונה למרחב הביניים בין המטפל למטופל בו מתרחשים התהליכים הטיפוליים ומאפשרים את פוטנציאל צמיחת ה-self.