ויניקוט - Winnicott

 ויניקוט - Winnicott

נולד בסוף המאה ה-19 באנגליה, בפרובינציה וטוען שהייתה לו ילדות מאושרת, שהיה שפע חומרי ורגשי, המון זמן ומרחב למשחק ושהוא יצא עם תחושה של נינוחות גופנית, ערך עצמי, ותחושת נאהבות. פיליפס אומר שזה לא בדיוק כך. אביו היה ראש עיר, סוחר מצליח, פעיל, סמכותי ויוזם וויניקוט אומר שהוא המקור לביטחון. אימו הייתה ויטאלית וספונטנית והיא הייתה המקור למשחקיות ולמרחב.

בגיל 14 הלך לפנימייה. לטענתו, עזיבת הבית הייתה קלה והסתגלותו מצוינת. הוא אושפז בגלל שבר בעצם הצוואר ואז החליט להיות רופא. הוא התמחה ברפואת ילדים, עבר בעצמו אנליזה והפך לפסיכואנליטיקאי של ילדים. הייתה לו אישה דיכאונית שהתגרש ממנה ואח"כ נישא לאישה צעירה שלדבריו, הצילה את חייו. לא היו לו ילדים וזה היה מקור לצער רב בחייו. פרט ביוגרפי חשוב בחייו: במלחמת העולם השנייה, היה אחראי, באספקט הפסיכולוגי פסיכיאטרי, על העברה של ילדים קטנים (בין שנתיים – ארבע שנים) מלונדון למוסדות. הוא טוען שזה מה שהשפיע על התיאוריה שלו. המסקנה הכי מעניינת שלו בהקשר זה היא: שהילדים שהסתגלו טוב - הם הילדים שהיו אח"כ בעייתיים, ואלו שהיו בעייתיים והתנגדו - היו אח"כ הבריאים בנפשם. מכך הוא הסיק שצייתנות, כויתור על העצמי האמיתי ועל הויטאליות והספונטניות, היא הדבר הגרוע ביותר לנפש הילד. ויניקוט התעקש, שיש מציאות חיצונית (בניגוד לקליין שהתייחסה לפנטזיות ולאובייקטים הפנימיים) וטען שהקלייניאנים לא מכירים במציאות החיצונית עד כדי אבסורד.

 הבדלים בין פרויד לויניקוט

1.ההבדל הבולט ביותר בין ויניקוט לפרויד: פרויד היה עסוק בתסכול של האדם, שמנסה להשיג סיפוק. ויניקוט עסק בתסכול של האדם שמנסה להשיג אוטנטיות ולהרגיש אמיתי.

2. פרויד חשב שהתרבות אוסרת, מתסכלת, ומגבילה את האפשרות להגיע לסיפוקים. התרבות היא כמו האב שמייצג את החינוך, האיסור, והכללים החברתיים. ויניקוט, ראה בתרבות מאפשרת צמיחה, מייצגת את האם.

3. פרויד מתאר את האדם כחצוי, בעל סתירות פנימיות בין התשוקות שלו, לבין הרצון שלו להשתייך לחברה. ויניקוט מדבר על כך שאדם יכול למצוא את עצמו, רק בתוך יחסים עם אחרים. אדם יכול להגיע לעצמאות רק דרך הודאה בתלות.

4. פרויד מדבר על דחפים מיניים שלא מקובלים תרבותית. לפי ויניקוט חוסר האונים קודם למיניות. חוסר האונים והתלות היו לפני הטוב והרע. (פרברן דיבר על התלות באותה תקופה).

 ויניקוט פעל בשיא התקופה שבה היה מאבק בין אנה פרויד למלאני קליין. כשהוא התחיל, הוא הודרך ע"י קליין ועבר תהליך של ספרציה מקליין. לפי פיליפס, ויניקוט אף פעם לא יצא נגד פרויד וגם לא נגד קליין. הוא הציג את עצמו כממשיך שלהם, אבל הוא היה נורא מתוחכם, לקח מושגים שלהם ונתן פרוש שונה  לגמרי– אידיוסינקרטי.

כל התאוריה שלו עוסקת באיך אדם יכול לפתח את האינדיבידואליות שלו, בתוך קשר עם אחרים. התפתחות העצמי מלאת סכנות, במובן הזה והוא צריך להתמודד עם בעיות כמו: איך לגלות את עצמו בתוך הטיפול האימהי, מבלי לוותר על הטיפול מחד ועל עצמו מאידך. איך לתקשר בלי להיות מרוקן. איך להראות מבלי להיות "נגנב". איך להיות "נגוע" מבלי להיות מנוצל. איך הוא יכול לשמור גרעין אישי מבלי להיות מבודד.

לפי תפיסתו של ויניקוט, העדר מגע עם אחרים, מסוכן בדיוק כמו זמינות טוטאלית לאחרים. (זה החידוש שלו לעומת פרברן). כלומר, חוסר מגע הוא הסכנה בקצה אחד וזמינות טוטאלית (הכוונה צייתנות) זו סכנה בקצה השני.

התיאוריה שלו עוסקת באספקה האימהית. כשהתינוק נמצא ברחם, תפקיד האם הוא לתת לו זמן כמה שהוא צריך עד שיבשיל ויוכל להיפרד ממנה פיזית. בדיוק באותו אופן, תפקיד האם בחודשים הראשונים הוא לתת זמן וסביבה מוגנת, שתאפשר לתינוק לדחות את הפרידה עד שיבשיל לכך.

המושג של ויניקוט לתלות – התינוק שנולד הוא בו זמנית, תלוי ובלתי תלוי. קיימים כל הדברים המולדים, כולל תהליך ההבשלה הפוטנציאלי ונטיות פתולוגיות מולדות שיש להם מציאות משל עצמם, שאף אחד לא יכול לשנות אותה (הם בלתי תלויים). בו זמנית, כל תהליכי ההבשלה של התינוק תלויים באספקה הסביבתית. תינוק לא יכול להתחיל להיות, אלא בתנאים מסוימים ובמובן הזה, הוא תלוי באופן מוחלט. התינוק מתחיל להתהוות בצורה שונה, לפי מידת ההתאמה של התנאים. הסביבה חשובה באופן יוצא מן הכלל, אבל היא לא עושה את הילד אלא מאפשרת לו לממש פוטנציאל. אב ואם לא יוצרים תינוק, הם רק התחילו תהליך התפתחותי והתהליך הזה יצר דייר בגוף האם, אח"כ דייר בזרועותיה ואח"כ דייר בבית ההורים. אבל מה שייווצר מהדייר הזה זה, לא לגמרי תלוי בהם, בשליטתם, אלא תלוי גם בנטיות המולדות שלו. מה שתלוי בהם זה לספק לו את מה שהוא זקוק לו בכל שלב.

הילד בא עם דחף להתפתח והסביבה יכולה לחסום או לאפשר זאת. ויניקוט מדבר על כוחות צמיחה עצומים, שאם הסביבה מאפשרת, מקדמים את התינוק לקראת אינטגרציה ולקראת עצמאות. אם התנאים לא טובים, הכוחות האלה של הילד, יישארו כלואים בתוכו ויהרסו אותו מבפנים. ויניקוט מדבר הרבה פעמים בדיכוטומיה, או X או Y, אבל זה נראה בעיקר כדי לחדד את הדברים.

מחצית התיאוריה של ויניקוט עוסקת בתינוק ובמסע שלו מתלות לעצמאות. המחצית השנייה של התיאוריה, עוסקת באימהות ובשינויים שחלים באם משלב לשלב. אם שמסוגלת להתאים את עצמה לצרכים המשתנים של הילד נקראת אם טובה דיה.

 בריאות נפשית : כשויניקוט מדבר על התפתחות ועל תהליך ההבשלה, הוא מדבר לא רק על צמיחה נפשית אלא גם על סוציאליזציה. בריאות נפשית היא היכולת להזדהות עם החברה בלי להקריב מידי את הספונטניות האישית. הוא מדבר על אחריות ומעורבות חברתית מבלי לוותר על הצרכים האישיים. מתוך כך אפשר לראות את שלבי ההתפתחות שהוא מתאר. הוא מספק תאור מאד מפורט לגבי שלבים שמובילים לבריאות נפשית.

1. תלות קיצונית -במצב הזה, התנאים חייבים להיות טובים דיים אחרת התינוק לא יכול להתפתח ולכן מדובר בתלות קיצונית.

2. תלות- אם התנאים לא טובים דיים, זה יכול להיות טראומטי, אבל יש כבר את מי שיכול לחוות את הטראומה (בשלב הקודם עוד לא היה ילד שיכול לחוות את הטראומה).

3. רובד של תלות ואי-תלות- כשהילד עושה ניסויים בעצמאות, אך צריך להיות מסוגל לחוות שוב ושוב את התלות.

4. תערובת של אי-תלות ותלות - אי תלות יותר מאשר תלות.

5. תחושה חברתית- בריאות נפשית. היחיד יכול להזדהות עם הקבוצה, מבלי לאבד את האינדיבידואליות והאורגינליות שלו.

 ויניקוט מדבר לא רק על צמיחה והתפתחות אלא על התעשרות. כלומר, עולם ההתנסויות צריך להתרחב ולהתעשר. זה בניגוד למצב פתולוגי, שבו יש חזרה על טווח מצומצם של רפרטואר התנהגויות ותגובות, כלומר יש סטגנציה. לכל ילד בריא, יש קונפליקטים בהתפתחות, אבל הם צריכים להיפתר בתוך הילד ואי-אפשר למנוע אותם, אפילו עם הטיפול האימהי הכי טוב. אם אמא מנסה למנוע קונפליקטים היא לא תורמת לבריאות הנפשית (קונפליקטים עם דחפים, וקונפליקטים של תלות מול עצמאות). להציע פתרונות זה לא עוזר.

 ויניקוט משתמש הרבה במילה 'סלף'. פרברן דיבר על אגו. יש הבדל גדול בין אגו לסלף. פרויד משתמש בהם באותה משמעות. אצל ויניקוט יש הבדל:

אגו =  החלק התפקודי של הנפש, של האישיות, כוחות צמיחה, אינטגרציה, הגנות, התמודדות.

סלף = מתחיל להתקיים רק כשהילד מתחיל להיות מודע לעצמו ומתחיל לבדוק מה אחרים מרגישים כלפיו, מה הם רואים כשהם מסתכלים עליו. מדובר בחוויה מול אחרים, כשהוא תופס שיש אחרים, ושיש מבט מבחוץ. אפשר לדבר על סלף רק כשיש me & not me .

 לילד לפי ויניקוט יש נטיות צמיחה שממשיכות כל החיים ואף פעם לא מגיעות למימוש מלא:

1. נטיה לאינטגרציה

2. נטיה לindooring, התגוררות- כאשר יש קשר בין נפש וגוף והנפש מתגוררת בנוחות בתוך הגוף.

3. נטיה לקשור קשרים. למרות שהאדם, לדעתו, הוא תופעה מתבודדת, והוא מגן על ההתבודדות שלו בכל מחיר.

יש נטיות שמתגלות בהדרגה: נטייה לעצמאות, נטייה לאכפתיות, נטייה לאשמה, נטייה לאמביוולנטיות, היכולת לאושר ברגעים מסוימים.

 1. מושג התלות המוחלטת –

זהו שלב ראשון בהתפתחות. ויניקוט מתאר שלב שבו האם והתינוק הם יחידה בלתי ניתנת להפרדה. זה השלב שלפני הדיבור, שבו התינוק תלוי באופן מוחלט באמפתיה של האם. הוא טוען שזה שלב, שבו אין לתינוק אפשרות לדעת שקיים טיפול אימהי ולכן אין לו שום שליטה על מה שנעשה איתו. בגלל שהוא לא יודע שיש שם אמא שמטפלת, הוא יכול להנות או לסבול, אבל לא לתת לה סימנים. הוא במצב מאד פסיבי של להנות או לסבול (זה מזכיר את המושגים של פרברן: לינוק או לירוק). בשלב הזה התינוק זקוק לסביבה מאד מיוחדת, שויניקוט קורא לה סביבה מחזיקה - 'holding', שלה יש שני איפיונים חשובים:

1. מתאימה באופן די שלם לצרכים הפיזיולוגים, כי עדיין אין הפרדה בין פיזיולוגי לפסיכולוגי.

2. האספקה צריכה להיות אמינה. שהתינוק ירגיש שהטיפול בו נעשה מתוך אמפתיה, ולא מתוך ידע טכני של טיפול בתינוקות. לפי דעתו, היכולת הזאת, קיימת אצל אימהות באופן ביולוגי.

ה-holding  צריך להגן מפני פגיעות ולקחת בחשבון, את רגישות העור של התינוק, הרגישות האודיטורית, הויזואלית, שכל אלה יתאימו ליכולתו לשאת גירויים. הholding- הטוב צריך לקחת בחשבון, שהתינוק לא יודע שום דבר על העולם מסביבו, שצריך לגונן עליו מפני ידיעה, והוא כולל את כל מה שנעשה לתינוק. הholding- כולל את ה-handling (השיגרה הטיפולית הפיזית). כשholding בא ממקום אמפתי, הוא לא יכול להיות זהה עבור שני תינוקות, כיוון שאין שני תינוקות זהים. holding אמפתי קשוב לשינויים הזעירים שחלים מיום ליום וכולל את הדרך של האם לבטא אהבה (האופן שבו היא מחזיקה, מטפלת, הצורך לבטא את האהבה). ויניקוט נחרץ בעניין הזה, הוא אומר שיש אימהות שיודעות להחזיק תינוק, ויש כאלה שלא – שמעוררות בתינוק מצוקה, חרדה -  וזה לא קשור לידע. התינוק חש שהוא לא מוחזק בצורה אמפתית. holding נכון משחרר מהפסיכוזה. אם הטיפול לא מצליח ולא נכון, יש מועדות לפסיכוזה.

אפיון נוסף של  holding מותאם: התינוק לא מרגיש אותו. כשהאמהות לא מספיק טובה, נפגעת ההתפתחות של האגו, ואז כל האפשרות לשלוט בדחפים, ולהכיל את עצמו נפגמת. במקרה הזה תיווצר התפתחות מעוותת.

ויניקוט לא רואה את התינוק כרעב, אלא בעיקר כחסר אונים, לא בשל, שנמצא כל הזמן על סף חרדה בלתי נסבלת. הטיפול הנכון של האם ימנע חרדה בלתי נסבלת. לפעמים השונות בין האם לתינוק יוצרת כשלים, אבל עדיין רב האמהות תהיינה טובות מספיק. מפגש במינונים קטנים עם המציאות זה בסדר. אצל ויניקוט הכל פרדוקסלי. אסור שהתינוק יפגוש את המציאות, מצד שני, אסור שהוא לא יפגוש אותה בכלל. מה שמאפיין את התינוק זה התגוררות (indooring) נינוחה בתוך הגוף. התינוק מתחיל לחוות את עצמו כישות פסיכוסומטית ומחבר ביחד את הפסיכו ואת הסומה. אח"כ הוא מתחיל לפתח תחושה של העור כמבחין בין אני ללא אני. מדבר על התינוק והאם כשניים עם עור משותף. המושג שקשור לשלב הזה הוא:  

'primary maternal preoccupation' (PMP) – מסירות מוחלטת מצד האם. המצב הזה מתחיל בשליש האחרון של ההריון, בו מתחילה אדפטציה של האם לתינוק שלה, פנטזיות, חלומות, התקשרות וצריך להימשך גם כמה חודשים אחרי הלידה. זה מצב שבו יש הזדהות מאד גדולה של האם כלפי התינוק שלה, שמשתמשת לצורך זה בחוויות המוקדמות שלה.לסוג כזה של הקשבה והתכוונות הוא קורא אדפטציה: היכולת להסתגל לאישיות הייחודית והספציפית של כל תינוק, היכולת להשתנות איתו ולא לאכזב אותו.  לא מדובר בצרכים האינסטינקטואלים. לדוגמא:  בקבוק יכול להיות מוצלח מבחינת התינוק. יכולה להיות אמא שהניקה שנתיים והתינוק חווה את זה כטראומטי. הוא מאד מדגיש את הצרכים של האגו, יותר מאשר הצרכים האינסטינקטואלים של האיד. יכול להיות שמהחלב שהוא יונק יש סיפור אינסטינקטואלי מצוין, אבל אם האם לא מכווננת אליו באופן מספק ואמפתי (זה האגו), זה יכול להחוות כפיתוי או כהבטחה בלתי מתממשת, כי אין את האמפתיה שנחוצה.

עוד מושג שקשור לתלות המוחלטת זה – Going on being (GOB):תחושת רצף של קיום שהוא בלתי מופרע, שאמא מצליחה לעשות holding נכון, היא בעצם מגוננת על המשכיות של הרגשה טובה של

WELL BEING שאין בו הפרעות. האלטרנטיבה ל – GOB   היא חרדת אינהילציה. או שהתינוק יכול לחוש את עצמו ברצף מתמשך של הרגשה טובה, או שהוא חווה כיליון וכמעט מוות נפשי. לדעתו של ויניקוט האפשרויות של התינוק לחוש את עצמו הן  ב'בינג' או דרך ה'רה-אקטינג' – תגובתיות במובן לא טוב. תינוק צריך להיות קשור למצבים הפנימיים שלו גם אם המציאות פולשת להוויה.

ה-GOB הוא הבסיס לעצמי אמיתי וה'רה-אקטינג' זה הבסיס לעצמי המזוייף. 

להפרעות של המציאות החיצונית, ויניקוט קורא – 'אימפינג'מנט' – כל דבר שמפריע לרצף ההוויה. למשל, רעש חזק מידי, מים חמים מידי, כשלון לקלוט מה התינוק צריך ברגע מסוים, או כל דבר שמיידע אותו לגבי קיומה של המציאות החיצונית ומאלץ אותו להגיב אליה. ויניקוט תומך בכך שצריך להגיב הרבה למצבים של חודרנות, כי אז התינוק מתנתק מהמקורות שלו והופך להיות מופרע. כשהתינוק מנותק מהמקורות שלו ובמקום להיות קשוב לגוף שלו הוא קשוב לסביבה הוא לא מפתח את התחושה הפסיכוסומטית ולא מתגורר בנינוחות בתוך גופו. ה'אימפינג'מנט' יכול להיות כ"כ גדול כשעדין לא יודעים על קיומה של המציאות. (אחרים אח"כ פיתחו את זה, אבל ויניקוט התייחס לכך באופן מפורש).

 הכשלונות האימהיים הם משני סוגים:

1. כשהתינוק בעוררות הוא יוצר יצירות הלוצינטוריות. מה שהאם מספקת נחווה כיצירה שלו. הוא יוצר את העולם, הסיפוקים וההנאות הם שלו. בעוררות כזו, יש השתוקקות וסיפוק. אם מגיע הכשלון האמפתי, שלא מאפשר לו להיות במצב הלוצינטורי, מה שהוא מקבל – לא מותאם, או שהוא בכלל לא מקבל כלום, זה מחייב אותו, טרם זמנו, להבין שיש משהו חיצוני.

2. כשהילד נמצא במצב של רוגע – מצב חסר צורה, כל הפרעה מחייבת אותו להתייחס למציאות שיש בה צורות. זה מצב של הרפיה, דימויים וחלומות ובמצב הזה המציאות המעוררת לא מתאימה.

 האם יכולה להכשל כשהיא מפריעה לרוגע או לעוררות היצירתית. בשני המקרים, התינוק נאלץ להתאים את עצמו למציאות החיצונית. ויניקוט אומר שמצד אחד, כשמה שמסופק לתינוק הוא טוב ונכון, הוא לא יודע שיש טיפול טוב. מצד שני, כשיש כשלון, התינוק מודע לתוצאות שהן שעכשיו רע לו, משהו מפריע לו והוא צריך להגיב אליו. כשזה קורה הרבה, התוצאה היא חולשת אגו. ילד שפגיע לחרדות ובקלות מגיע לחרדת אינהילציה, אם לאורך זמן יש אימפניג'מנט, יש פרגמנטציה של החוויות שלו ובמקרים קיצוניים, הוא הופך להיות קיים רק כאוסף של תגובות. אין משהו מחבר, והחוויה היא של אוסף דברים לא מחוברים. ויניקוט מתאר את סוגי החרדות שילדים כאלה חווים שהן חרדות פסיכוטיות ולא שהילד פסיכוטי. החרדות הפסיכוטיות, מופיעות בשל כשלונות אימהיים חוזרים ונשנים (בבגרות אצל פסיכוטים, החרדות האלה קשורות לכל האספקטים של הקיום: החרדה להתפרק לחתיכות, החרדה ליפול עד אין-סוף ('פולינג פור אבר'), להיות בלי קשר לגוף ולהיות בלי אורינטציה אבוד בחלל). במצב של בריאות זה לא קורה.

 מושג נוסף שקשור לתלות המוחלטת – רגע של אילוזיה. זה קשור למצב ההלוצינטורי, כשהתינוק מאד מעורר ומשתוקק לדברים ואז הוא עושה קסם ובאופן מופלא, בדיוק באותו רגע האם מספקת את מה שהוא צריך. ההתאמה כה מושלמת, שיש רגע של אילוזיה כאילו הוא בורא עולם. ויניקוט מסביר שהאפיון המרכזי של האילוזיה, הוא לא רק שהילד מרגיש שהוא ברא את העולם, אלא שהצורך בכלל לא קיים מפני שהטיפול כ"כ טוב, שהאם מספקת את הצורך, לפני שהוא הופך להשתוקקות (השתוקקות זה כבר תחושה של חסר). יחד עם זה, באופן פרדוקסלי, אסור שהאם תשלול מהילד את תחושת ההשתוקקות באופן מוחלט. אסור שהיא תהיה טובה מידי. ההשתוקקות יוצרת אח"כ התלהבות. ילדים שלא איפשרו להם לחוות את ההשתוקקות (דזייר) בשלב הראשוני הזה, רגועים, אבל אין להם התלהבות. התינוק צריך להיות מחובר לחיוניות שלו, אם אין בכלל השתוקקות משהו בחיוניות נפגע.

 לסיכום – אם שמספקת את כל התפקידים האלה בהצלחה, נחוות על ידי התינוק כאובייקט סוביקטיבי. כלומר הוא בורא אותה והיא חלק מהסוביקטיביות שלו, חלק מהאומניפוטנטיות שלו. ויניקוט מדגיש בשלב של התלות המוחלטת את הפונקציה של האם כמראה (מירורינג). התינוק רואה את עצמו משתקף בעייני האם. מראה פניה, קשור למה שהוא רואה כשהיא מסתכלת עליו. (דומה למירורינג של קוהוט, אבל אצלו מדובר בצורך נרקסיסטי לאורך כל החיים, ואצל ויניקוט מדובר על שלב בהתפתחות, כשאמא מסתכלת על התינוק והוא רואה במבט שלה את עצמו). אם האם בדכאון, התינוק לא רואה בעיניה את עצמו אלא את מצוקתה. ילד כזה יתחיל להיות מכוון לאמא שלו. אם הוא מסתכל עליה, ורואה אותה ולא את עצמו, ההתכוונות שלו תהיה כלפיה ואז היצירתיות שלו נבלמת ואפילו מתנוונת מפני שהיצירתיות של התינוק קשורה בכך, שהתינוק בורא את האמא, שבאמצעות פניה הוא רואה את עצמו. היות ופני האם אינם ראי אלא משקפים את מצבי הרוח שלה, הוא מתחיל לאמן את עצמו בלהבין את מצבי הרוח שלה. בענין הזה בניגוד לעניינים אחרים ויניקוט פחות קיצוני. הוא אומר שיכול להיות שלפעמים היא משקפת, ולפעמים לא. מקרים פחות טובים – כשילד נהיה מומחה למצבי רוחה של אימו ויודע לקרוא את פניה כמו תחזית,ולהתאים את עצמו אליה. הוא יודע לחזות מה צפוי לו ע"פ קריאת פניה. זה עדין לא המצב הכי גרוע, כי לפחות יש סדר והוא יכול להתאים את עצמו (זה כמו 'סלף-אובג'קט). המצב הכי גרוע, שהוא לא מצליח להבין ולצפות את מצבי הרוח ויש תוהו ובוהו ואין על מי לסמוך. ילד כזה יכול לפתח הימנעות מלהביט, כי להביט זה רק מבלבל. הוא לא יביט, המבט נהיה לגמרי הגנתי ולא מכוונן (פונקציונלי), כמו למשל התנהגויות פסיכוטיות, אוטיסטיות וסכיזואידיות. האדם שנמנע מלהביט, יכול להגיע למצב למשל של ההבדל בין גבר שמתאהב ביופי של מישהי וזה מה שהוא יודע עליה (לא אוהב אותה אלא את היופי), לבין גבר שמתאהב באישה ורואה בה את היופי. לכן אחד הדברים החשובים ביותר בטיפול, שהמטופל ירגיש נראה.

 2.מושג התלות היחסית

 השלב הבא בהתפתחות-תלות יחסית. האם צריכה להתמסר כ"כ רק מספר חודשים. אח"כ היא צריכה לאפשר משהו אחר. האימהות צריכות לחזור לעצמן, להיזכר מי הן, לחזור לחיים ול"החלים" מה – PMP. למרבה המזל זה קורה להן, בדיוק בנקודה שבה התינוק לא צריך שיקלטו אותו בצורה אמפתית כ"כ ויש לו צורך לקבל הזדמנות ללמוד על הצרכים שלו. הוא כבר קלט שיש בן-אדם שמספק צרכים, יש לו מספיק כלים לאותת מה הוא צריך ואז האם צריכה לעבור לסוג אחר של הבנה.

עכשיו היא צריכה להבין את האיתותים של התינוק. הבנה זו כמובן פחות מצוינת, יש בה יותר טעויות והתינוק נהנה מזה. הוא נהנה לבעוט, לכעוס, נהנה מזה שהיא נכשלת. הכשלון הוא הצלחה שלה וההצלחה, הכשלון שלה. היא נכשלת בלא לאפשר לתינוק לכעוס ולהיות לא מי יודע מה לפעמים ולאפשר לו להרחיב את טווח האיתותים שלו, כי זה מאד יצירתי למצוא עוד ועוד איתותים, כדי להעביר מסרים מה הוא צריך. ילד שאמא שלו לא מתסכלת אותו, יגדל לאדם עם תוקפנות עצורה בתוכו ולא יוכל לחבר את האהבה עם התוקפנות בתוכו.  את אמא אוהבים כך וכך אמא אוהבת אותו ואי אפשר לכעוס עליה. זה יכול להביא לוויתור על היצירתיות, או להתפוצצות, כי כל התוקפנות עצורה בפנים. בשלב הזה, התינוק צריך לדעת שיש מציאות. אם קודם צריך היה להיות אומניפוטנטי, עכשיו הוא צריך לדעת שהמציאות היא מחוץ לשליטתו. יש הבחנה בין משאלה לצורך: צרכים צריך לספק, רצונות לא תמיד. המציאות הזאת של הניפרדות מאד קשה. מה שמרכך את הקושי, זו הנטיה הטבעית המולדת של הילד לקראת ניפרדות. יש הבדל גדול בין השלב הראשון שבו האם מממשת את המשאלות, לבין השלב השני שבו האם מגיבה אבל לא מממשת. זה כבר לא קסם, זאת תקשורת. אם ילד ירגיש שממשיכים לממש את משאלותיו, קורה משהו לא נכון. ויניקוט מכנה את השלב הזה תלות יחסית, כי בשלב הקודם התינוק אפילו לא ידע שהוא תלוי ובשלב הזה הוא יודע. התלות הכי גדולה, היא תלות שאתה אפילו לא יודע עליה. כשיש מודעות לתלות, היא כבר תלות יחסית. ילד שיש לו אמא מיומנת מידי, יכול להיות רגרסיבי, או לדחות אותה באופן טוטאלי.

 מושג חשוב בשלב הזה – היכולת להיות לבד (The capacity to be alone): לפי ויניקוט יכולת זו מתפתחת מתוך המון סוגים של חוויות, אולם החוויה המרכזית הבסיסית החשובה היא היכולת להיות לבד בנוכחות של מישהו אחר. סוג של נוכחות לא חודרנית, שמאפשרת לילד בדידות נינוחה. זה מצב של "חוסר צורה", בו לא נדרש מין הילד כלום, רק מין רוגע שמאפשר בדידות נינוחה. כך הילד, מתחיל לגלות את החיים האישיים שלו. סוג כזה של נוכחות לא חודרנית, מאפשרת, נקרא "אם סביבה".

"אם אובייקט" – מצב שבו האם בולטת מורגשת וקיימת.

"אם סביבה" – מצב שבו האם מתמזגת עם הרקע ופשוט נמצאת במרחב. בתוך החוויה הזו צומחת היכולת להיות לבד. כאשר הילד מפנים את האם סביבה, כך שיש לו בתוכו מרחב פנימי,  נוצר לו מקום שבו הוא חי. במצב הזה הילד יכול להתחיל להיות לבד. ויניקוט אומר שטמון בכך פרדוקס. הילד משחק לבד בנוכחות האם הנעדרת. כלומר בנוכחות אם שנעדרת כאובייקט אך נוכחת כסביבה. יש אימהות שלא יכולות לוותר על היותן אובייקט, אימהות שרוצות כל הזמן בעלות ונוכחות בולטת ואז הילד מתמכר לנוכחות של אובייקט והוא אף פעם לא יוכל להיות לבד, תמיד הוא יצטרך אובייקט. גם קוהוט מתייחס לאם כזו ושניהם מדברים על האם כאויר: לא חשים בה, אך מרגישים אם היא נעדרת ואז מרגישים שאין.  במצב שבו האם כל הזמן כאובייקט, הילד תופס מוקדם מידי את התלות שלו באובייקט וזה מוקדם מידי כי אנחנו עדין בשלב התלות היחסית.

מושג חשוב – אובייקט מעבר(טרנז'ישנל אובג'קט):  אובייקט מסוים שהילד מתקשר אליו ומיחס לו חשיבות ומשמעות מיוחדת. בנים מתקשרים יותר לאובייקטים קשים, ובנות לאובייקטים רכים. תופעות מעבר, תרגילים או טקסים וכו', התנהגויות שהופכות להיות מאד משמעותיות. בשלב מסוים, מה שמוביל לאובייקט מעבר הוא כל מיני תופעות שמקושרות לאם ואח"כ הופכות למשהו אחר. לפעמים האובייקט הזה קשור להתנהגות של האם, חפץ של האם, ריח, קול של האם. ויניקוט מדבר על מספר איפיונים של אובייקט המעבר, איפיונים שצריכים להיות לכל אובייקט מעבר:

1.    התינוק אוהב ברגש רב את האובייקט הזה.

2.    אסור שאובייקט המעבר ישתנה אלא ע"י הילד עצמו.

1.      האובייקט חיב לשרוד גם את האהבה וגם את השנאה (אגרסיה).

2.      הילד תופס את האובייקט כמעט כמו משהו חי, כמעניק חום.

3.      האובייקט הזה הוא לא ממש חיצוני, ולא ממש פנימי, לא ברור אם הילד גילה אותו או יצר אותו ככזה. וצריך להשאיר אותו במצב הזה.

4.      הגורל של אובייקט המעבר הוא להינטש. אובייקט כזה לא נשכח כי אם מאבד את משמעותו. הוא לא מופנם ולא עובר הדחקה. לא מתאבלים עליו. פשוט מאד יום אחד הוא מאבד את ערכו ומשמעותו ונזרק הצידה.

 הערך של אובייקט המעבר איננו סימבולי אלא דווקא הממשות שלו חשובה. זה דבר אמיתי שנותן תחושה של חום ושייכות. התהליך הזה בחלקו, מביא להתפתחות של יכולת הבחנה. אובייקט המעבר, מנחם, חם, נעים ושונה ובכ"ז זה לא אמא. במסע הזה שהילד עושה, מסוביקטיביות לאובייקטיביות, אובייקט המעבר נמצא באמצע הדרך – הוא החוויה המקשרת. הוא מגיע לפני בוחן המציאות. עדין מושלכים עליו דברים, והוא נתפס בצורה סובייקטיבית, אבל זה כבר בדרך לתפיסה אובייקטיבית.ויתור על אובייקט המעבר, זה כבר הדרך לבוחן מציאות. החשיבות שויניקוט מייחס לאובייקט המעבר מאד גדולה, לא רק מישום שהוא מנחם במקום אמא, אלא הוא גם אומר שלא טוב שהתינוק יתפוס בצורה טראומטית וחדה את הדברים הפנימיים של עצמו. התינוק צריך לגלות לאט ולבד שיש לו פנים. לכן אובייקט המעבר מאפשר בהדרגה לעשות את התהליך הזה כיוון שנמצא לא בדיוק בחוץ ולא בדיוק בפנים. לדעתו של ויניקוט התפיסה שיש בפנים מחשבות רגשות, לא מתקבלת בברכה, לא פשוט לגלות זאת. אולם אם מתאפשרת חוויה הדרגתית התפיסה הזו מתרככת. (זה קשה בגלל הניפרדות והבדידות והתפיסה שאתה אדם לעצמך).

*הוא מתאר כמה פרדוקסים שהמבוגרים צרכים לשמר: 

1. צריכים לעזור לילד לשמר את החוויה שהתינוק והאם חד הם, אבל הם גם שניים.

2. צריך לעזור לתינוק להרגיש שהוא יוצר את האובייקט, אבל האובייקט גם היה שם.

3.התינוק צריך להיות לבד, אבל בנוכחות האם.

הכוונה בלעזור לתינוק, היא לשמור את  האמת הרגשית והאמת האובייקטיבית כאמיתיות. צריך שהילד ירגיש שיש להן תוקף. יש תוקף לאמת הרגשית לא פחות מלאובייקטיבית. עם פסיכוטים נורא חשוב להתייחס לאמת הרגשית. מטפלים הרבה פעמים מתיחסים לאמת האובייקטיבית, כשמאד חשוב במקרים כאלה להתיחס לאמת הרגשית. לדעת ויניקוט, מבוגרים לא עוברים להיות לגמרי בתחום האובייקטיבי, אלא נעים כל הזמן בין המצבים של אמת רגשית לאמת אובייקטיבית. הם יכולים לעשות את ההפרדה בין אמת רגשית לאובייקטיבית. אולם הם עדין נעים כל הזמן בין מציאות חיצונית לפנימית, בין אובייקטים סובייקטיבים ואובייקטיבים ומה שמאפשר זאת זה מרחב הביניים.

אובייקט המעבר מאפשר גם משא ומתן עם העולם, עצם זה שיש תוקף גם לאמת הרגשית וגם לאובייקטיבית, זה אומר שיש אפשרות למשא ומתן בין התחומים. אצל אנשים נוקשים לא מתאפשר משא ומתן כזה עם הסביבה. מה שמתפתח מהחויה המעברית הוא היכולת לשחק. ילד משחק במשחקים, מבוגר משחק ברעיונות, אפשרויות, פנטזיות, אמנות. ההמשך של אובייקט המעבר הוא האפשרות לשחק בכל מיני דברים, ולא רק במשחק אחד.

 3.מושג העצמאות (רובד של אי-תלות ותלות).

·        מתאר את המעבר מהתייחסות לאובייקט לשימוש באובייקט.

 התייחסות(RELATEDNESS) –לאובייקט הסובייקטיבי, שימושׁ(USE) הילד מגלה שהאם איננה בתחום האומניפוטנטי שלו ודרושה אינטראקציה או דרכים אחרות כדי להגיע אליה.

(הקשר לאובייקט שלם – מקביל לעמדה הדפרסיבית של קליין).

קשור לתפיסה של האם כאדם שלם. בעצם צריך להתרחש כאן משהו חזק לפני שהילד יוכל לזהות את אימו כאדם נפרד. מה שצריך להתרחש זה שהילד יכעס מאד על אמא שהולכת ולא נשמעת לו, שלא כפופה לאומניפוטנטיות שלו. הילד יכעס כל-כך עד שבדמיון הוא יהרוס את האם הזו. האם שהוא הורס היא האם הסוביקטיבית שצריכה לשחק לפי הכללים שלו. אחרי שהוא הורס אותה ויורה בה ומתפזר העשן, הוא מגלה את האמא האמיתית שנמצאת שם. צריך משבר כדי להרוס את האם ולגלות אותה. השימוש באובייקט –  בולאס טוען  שבעמדה הדפרסיבית הילד יכול לתפוס שהוא יכול לכעוס על מי שהוא אוהב, והאובייקט יכול לההרס מזה. בולאס אומר שהילד יוכל להרגיש מספיק טבעי וחופשי, אם הוא יוכל לכעוס על אימו בלי לפחד שזה לא ימצא חן בעיניה או יהרוס אותה. כשהוא יכול לבטא את כל המחשבות שלו באופן חופשי, להיות מה שהוא ולהאמין שהאם תדאג לעצמה. השימוש הזה יכול לבוא רק כשהאובייקט עמיד ואמין. שאם זה לא ימצא חן בעיני האם – האם פשוט תגיד לו. יחסים שמבוססים על חופש והדדיות. זו אינטראקציה ממקום מאד חופשי ומשוחרר, של להשתמש במובן טוב. הילד רוצה להתקיף את האם הסוביקטיבית, רוצה להרוס אותה כי הוא נורא כועס עליה והיא שורדת את הכעס הזה. היא קודם כל אובייקט סוביקטיבי ואם היא לא נענית לצרכיו, הוא יורה בה. אח"כ הוא מגלה שיש שם אם שלא כפופה לאומניפוטנטיות שלו ובאמא הזאת הוא לומד להשתמש במובן הטוב. אז לאט לאט מתפתחת ההכרה שלאם כאדם נפרד יש רגשות ומתפתחת היכולת לאכפתיות. כלומר, יש הדרגתיות בגילוי שהוא אדם נפרד. מגלה שיש לה פנים ואח"כ מגלה איכפתיות כלפיה. זו אכפתיות ממקום אחר. שמותר לו לומר מה הוא רוצה. זו כבר אכפתיות ממקום של אמפתיה, ולא מתוך חשש להרגיז אותה, ולא מתוך מקום שמוותר על עצמו.  אחרי שהוא הורס אותה בדמיון שלו, חייבת להיות שם אמא שצריך לגלות אותה.

 הבעיה מתחילה כשהאם נוטשת או הולכת ליותר זמן ממה שהילד מסוגל לשאת. או כשהאמא לא נמצאת מבחינה רגשית. בטמפר טנטרום הילד רוצה להכריח את האם להיות מה שהוא רוצה, היא שורדת את כל הכעסים והוא מגלה אותה כאדם בפני עצמו, שקיים מחוץ לסובייקטיביות שלו.

לדברי ויניקוט אם שלא נותנת לילד סיבה לכעוס זה דבר נוראי, כי הוא לא ידע איך להתמודד עם תסכולים ועם הכעס שלו. הילד בעצם מגלה שאמו אדם בזכות עצמו, רק אחרי שהוא מרגיש כעס. לפי ויניקוט, אחרי שהילד הפנים את האם סביבה, הוא יכול להיות לבד כי יש לו סביבה פנימית והוא לא פוחד להיות לבד. אך עדין האמא כאובייקט לא הופנמה. אם האמא לא הופנמה, הוא לא יכול להאבק עם האם כאובייקט ולכן אסור, שלפני שהוא הפנים את האם כסביבה, היא תעלם לו. בלי שיש לו סביבה פנימית מרגיעה, אפשר לסבול את אובדן האם כאובייקט אבל לא את אובדן האם סביבה.

 מושג נוסף – רות'לס.(RUTHLESS )  כל הזמן שהתינוק לא גילה את האם כאובייקט ממשי, הוא מתיחס אל האם כרות'לס. התינוק חסר רחמים כלפיה, חסר חמלה. יש אכזריות במובן של חוסר ידיעה. הוא לא חושב שאפשר להזיק לאם ולכן אין לו רגשות כלפיה. כשהוא מגלה שהיא אדם נפרד מגיעה היכולת לאכפתיות, במקום האכזריות הקודמת. התפיסה שיש אדם שלם פגיע, מונעת את האפשרות ליחס אכזרי. אפילו אם הוא מכעיס אותה נורא, זה כבר לא בא מהמקום של האכזריות. הוא כבר יכול אח"כ להרגיש אשמה או חרטה, שלפני כן לא חש.

התפתחות חשובה בשלב זה  היא הדיבור המובן. התפתחות שמאפשרת לילד המון סוגים של שיתוף פעולה. היא מאפשרת לו להשתמש בהבנה אינטלקטואלית, מאפשרת להתגבר על צער, שנאה ופחד. מתקיים כזה דיבור שמאפשר תיקשורת. כשכבר יש דיבור, הילד יכול להתגבר על הצער שלו ע"י הדיבור. משהו שמאפשר לו להתגבר על הצער דרך ההבנה האינטלקטואלית. המילים יכולות לעשות סדר: אני הולכת ל..., אני תיכף חוזרת. הסדר הזה מאפשר לו לשמר את אמא שלו בחיים (דומה למושג של מאהלר של קביעות אובייקט). אז מתחילה התפתחות מאד מואצת של אינטגרציה של הילד, של כעס וגם של אהבה וגם התפיסה השלמה של עצמו. הילד הופך להיות יחידת אדם שלם, שיש לו פנים. הגילוי שלאמא שלו יש פנים ורגשות קודם לכך שהוא מגלה שגם הוא חי בתוך גופו, והעור שלו הוא הגבול שלו. התפיסה שיש מציאות חיצונית, פנימית – אלו הם התפתחויות שמגיעות בעקבות התחלת הדיבור. יש יכולת להבחין בין שתי מציאויות- יש את מה שהוא מרגיש ויש את מה שאמא שלו אומרת לו, מציאות חיצונית שהיא מגדירה עבורו. בדיבור האדם מוציא מהפנים לחוץ והאחר מגיב לכך ויש משא ומתן בין פנים לחוץ. בטיפול הכי חשוב למטופל שהוא נשמע. הפרשנויות מעבירות את המסר הזה. בשלב זה הילד יודע שצריך להיות חבר בחברה וגם צריך יכולת להיות אינדיבידואליסט בחברה.

 קומוניקציה ונון-קומוניקציה. 2 צורות של נון-קומוניקציה:

1.      צורה פשוטה שבה אדם לא רוצה לתקשר, פשוט רוצה להיות בשקט. זה מצב בריא, מצב של מנוחה. מצב שבן-אדם רוצה להיות בשקט עם עצמו.

2.      צורה פתולוגית, בדומה לאנטי-קומוניקציה. מצב שבו אדם כאילו מדבר אבל לא באמת מתקשר עם עצמו.  כשילד רוכש שפה, הוא לא בהכרח רכש את יכולת הקומוניקציה, הוא משתמש בשפה לא כדי לתקשר עם עצמו, אלא רק עם משהו שהוא רוצה לשמוע. מילים ממסכות, או פורמליות, או ריקות ולא באמת מתקשרות. יש כאן שימוש בfalse  כדי להסוות את עצמו ולא לחשוף את מה שמרגיש בתוכו.(ילד מרצה שאומר מה שרוצים שיגיד).

 עצמי אמיתי –

1.      כל הפוטנציאלים המולדים.

2.   כל מה שקשור לגוף.

3.      חווית רצף של קיום מתפתחת ומצטברת והופכת להיות מציאות נפשית אישית – ילד שקשוב רק לתהליכים הפנימיים שלו, קשוב לרצף הקיום שלו ולא לחוץ.

 יכול להיות שהילד יחליט לא לעשות את מה שהעצמי האמיתי אומר לו אבל צריך שתהיה מודעות לכך. התנאי לכך שהעצמי האמיתי ירגיש את הרצף הזה, הוא שהוא יהיה מבודד ולא מושפע מבחוץ. שהדברים ינבעו מהתחושה הפנימית, מהתחושות הגופניות והפוטנציאלים המולדים. צריך שהעצמי האמיתי , לא יצטרך להגיב לדברים חיצוניים.  מתקשר גם לפעילות של מערכת הלב, הנשימה, וכו'...

כל תקופה בחיים שלא היתה בה הפרעה לעצמי האמיתי יכולה להוביל לחיזוק שלו ולהוביל לתחושת ממשות של האדם. כל תקופה נוספת שבה יכול התינוק להמשיך ברצף הקיום, מחזקת את תחושת הממשות של העצמי האמיתי, וגם מחזקת את תחושת ההסתגלות.

 עצמי מזויף –

נוצר כדי להגן על הבידוד של העצמי האמיתי. הוא מאפשר את הבידוד. הוא חייב להיות, השאלה היא עד כמה ולאיזה רוחב ועומק. אם האדפטציה של האם היא לא טובה מספיק אז התינוק מגיב בשתי אופציות:

1.      מחאה על כך שנאלץ לחיות ב FALSE סלף. רגזנות גדולה, הפרעות אכילה  ללא בסיס פסיולוגי, זו בעצם מחאה על שלא מאפשרים לו לחיות בדרכו.

2.      ילד יהפך להיות מאד צייתן, והיחסים שלו מכאן והלאה יהיו מבוססים רק על עצמי מזוייף. במקום שהוא יתפתח להיות אינדיבידואליסט, הוא יתחיל להיות כמו אמא, אח, או כל מיני דמויות בסביבה, ויגדל על בסיס של הענות או צייתנות. לדעתו של ויניקוט, הענות וצייתנות הם הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לילד.

 5 דרגות של עצמי מזוייף.

1.      הכי חמורה. האדם כולו מזוייף. לא יודע בכלל על קיומו של עצמי אמיתי. חי רק על חיקוי, ומאמין שהמזוייף הוא האמיתי. פועל מתוך היענות ומאמין שזה הדבר האמיתי. (הפסיכוזה כמבנה של עצמי מזוייף כהגנה).

2.      המזוייף מגן על האמיתי שבסתר מותר לו לחיות אבל אסור לו אף פעם להתבטא. בעצם קיים ידע שיש אמת פנימית, אבל היא אף פעם לא תחשף. (האדם יודע שזה לא נכון איך שהוא חי).

3.      עצמי מזוייף מגן על האמיתי, ומחפש במציאות הזדמנויות שבהן האמיתי יוכל להתבטא.(דומה לאגו של פרויד שמחפש מצבים במציאות, שבהם ניתן יהיה להגיע לפורקן הגדול ביותר).ברמה זו ויניקוט אומר, שאם לא מצליחים למצוא ביטוי לעצמי האמיתי, יש מועדות להתאבדויות.לפעמים אדם מרגיש שעדיף לו למות מאשר לוותר כל כך על העצמי האמיתי.(בטיפול הסיכון יורד ,שכן הוא מאפשר ביטוי לחלק האמיתי).

4.      מצב שבו העצמי המזויף הוא רק על בסיס של הזדהויות.  האדם מתנהג בצורה מקובלת, במקומות שיכול להזדהות עם אחרים. למשל, יש לו חשק להרוג, אך לא יעשה זאת כי הוא מזדהה עם הנורמות החברתיות, עם אסור ומותר ועם הכללים.זה שקרי ,אך לא לגמרי מנותק מעצמו. זו הזדהות עם הכוונה לא לפגוע. יש כאן שיקול דעת ובחירה.

5.      הדרגה הגבוהה ביותר כאשר העצמי המזויף מייצג רק נימוסים והליכות, כלומר רב הזמן האדם אמיתי. הוא לא פרא אדם, אז הוא מתנהג בצורה חברתית מנומסת.

 המרחב הפוטנציאלי

ויניקוט תופס את החויה הנפשית מחולקת ל – 3 אזורים של פעילות:

מציאות פנימית, מציאות חיצונית ומרחב פונטציאלי (אזור ביניים שבין 2 המציאויות הנ"ל).

המרחב הזה נוצר מאובייקט המעבר. הוא מתחיל מחוויה מצומצמת של הילד עם אובייקט המעבר וזה מתפתח לכל החוויות שיש לילד עם משחק, סימבוליזציה ותרבות. התפתחות המרחב היא כעין טרנספורמציה. אובייקט המעבר מתפוגג ומאבד משמעות (אובייקט המעבר לא מופנם רק מאבד משמעות), אולם החוויה שהוא יצר נשארת. אם מדברים על תחושה של גבול, יש גבול לכל אחת מהמציאויות, אך הנפש מכילה בתוכה גם חוויה של עמימות, וזהו מרחב הביניים. ויניקוט סבר, שהמקום שבו אנחנו נמצאים כל הזמן איננו העולם הפנימי, שבו יש פנטזיות, חוויות שקשורות לגוף, וכו'.. במקום הזה האדם רק מבקר. האדם גם לא חי במציאות החיצונית, רב הזמן הוא חי במרחב הפוטנציאלי. האיכות של המרחב הזה נקבעת ע"י הקשר הראשוני עם האם. בתהליך הטיפולי, למטפל יש הזדמנות לתקן משהו שהוא לא ממש אני ולא ממש אתה ולשנות את האיכות של מרחב הביניים. לנוכחות של המטפל צריכה להיות איכות מאפשרת, מישחקית, ויחד עם זאת, נוכחות מתמסרת מאד קשובה. אז נוצר בין המטפל והמטופל מפגש של אזור הנפש שלהם. המפגש של העולם של המטפל ושל עולמו של המטופל, יוצר מין שדה קיומי מיוחד במינו שבו מתאפשרת השתנות, צמיחה ותנועה (ההיפך ממצב זה הוא מצב של סטגנציה, שבו אין שום שינוי, הפתעה או חידוש - מה שהיה הוא שיהיה).היכולת של הילד להבין מיהו ומי הוא לא, מתפתחת במרחב הביניים. במרחב הזה פוגשים את כל הדברים המשותפים שמאפשרים להבין ולשתף פעולה, אך גם פוגשים את ההבדלים בין האני והאחר. מרחב זה מאפשר מאד את הביחד וגם את השוני.

גוף ונפש ע"פ ויניקוט

ויניקוט מתיחס לחויות הגופניות של הילד בינקות, כמושפעות מאיכות הholding והhandling. החוויה הראשונה של סלף, היא של גוף כפי שהוא נחווה בהיותו מטופל. גוף בקשר. מה שמתפתח, הוא התגוררות של הנפש בתוך הסומה. האגו הוא קודם כל גופני. אם הכל הולך בסדר ויש אמא טובה מספיק, הילד מתחיל להיות מקושר לעצמו ולפונקציות הגופניות שלו ואז העצמי באמת מתגורר בתוך הגוף. אז העור שלו, הופך להיות הגבול החיצוני. ויניקוט טוען, שבתנאים של בריאות, המיינד לא ממוקם בגוף, הוא מאוחד עם כל הגוף החי. רק בפתולוגיה המיינד נמצא בראש, כיוון שזה מקום מושבו של הפולס, שמחובר רק לתפיסות של הראש. הפולס מבוסס על דיסוציאציה בין המינד ובין הקיום הפסיכוסומטי. ויניקוט מדבר הרבה על החויה של העור ואומר, שכשהתינוק והאם הם יחידה, החוויה היא של עור משותף. זה שונה מהסימביוזה של מאהלר. ויניקוט מדבר על שניים, בתוך עור משותף. הגוף בלתי תלוי, בהתחלה יש תחושה של גוף משלו. אולם כיוון שיש עור משותף, פועלים כל הזמן ביחד. הפנטזיה של עור משותף, כוללת גם את הפנטזיה של מחשבה אחת משותפת. במושג ספרציה מה שצריך להשתנות, זה התפיסה של עור משותף. ההתפתחות הזו צריכה ליצור מצב של 'אגו סקין', (הגוף עם מיכל כמעטפת).

אינטגרציה

ויניקוט סבור, שבתחילת הדרך התינוק מצוי במצב של חוסר אינטגרציה ראשוני. ישנם מצבים רגשיים שאין ביניהם קשר והם נחווים כמבודדים, אין אני בסיסי שאוסף את כל הרגעים הללו. מידי פעם יש חוויות מאוחדות גם מבפנים וגם מבחוץ. לתינוק, יש נטיה טבעית לאינטגרציה. אם הטיפול האימהי יהיה נכון יש לו חוויה פנימית של אינטגרציה. למשל אם האם רוחצת את התינוק, מדברת איתו, קוראת לו בשם, הנטיה הטבעית לאינטגרציה אוספת את החויות הללו. החלק מבפנים שתורם לאינטגרציה הוא החוויות האינסטינקטואליות, חוויות חזקות שחוזרות על עצמן. כך יוצא שהחוויות מבפנים ומבחוץ מצטברות ונאספות ויוצרות תחושה של אחידות. לדעתו של ויניקוט, אסור שהתינוק יחווה כל הזמן חוויות אינטגרטיביות. במצב של בריאות נפשית, הוא חייב מידי פעם להיות מפוזר בשטח, במיוחד במצבי רגיעה. למשל אסוציאציות חופשיות יכולות להיות כאלה. ויניקוט עושה הבחנה בין אנאיטגרציה לדיסאינטגרציה.

אנאינטגרציה: אדם לא נמצא באינטגרציה בזמן מסוים (מפוזר בשטח).

דיסאינטגרציה: מצב של התפוררות. זהו מצב פתולוגי של התפרקות. אם אדם מבוגר יכול להרשות לעצמו להיות במצב של אנאיטגרציה זה אומר שהוא מפקיד את עצמו בידי הסביבה, או סתם עוזב את עצמו. למשל בהרפיה, מדיטציה, האזנה למוזיקה, התמסרות. זהו מצב שדורש הרבה בטחון. זהו משאב של הנפש לחידוש כוחות. המצב של דיסאינטגרציה, קשור למצב של כשל עם הסביבה, חוויה של אימה.

במצב של פתולוגיה, יש אנשים, שהם כ"כ מאויימים מהתפרקות כך שהם מתגוננים באמצעות יצירת קאוס, כדי לא להתפרק. זו הגנה מאד מתוחכמת מפני התפרקות. אנשים יכולים להתגונן מפני דיסאינטגרציה ע"י אומנות. מצד שני, אנשים בריאים בנפשם, הביטוי האמנותי שלהם בא ממצב של אנאיטגרציה ולא דיסאינגרציה. אדם שעוסק באמנות יכול לבטא את הדברים הכי משוגעים שלו. זהו מצב של שגעון בשרות השפיות. בשגעון שבפנים, יש אלמנט מאד מזין (רגרסיה בשרות האגו). ויניקוט חושב שיש סכנה במצב של אינטגרטיביות מוגזמת, כי אז יש נתק מהחלק הפרמטיבי. אינטגרציה בריאה חייבת להיות הפיכה. ויניקוט אומר שבכל אחד יש חלק לא שפוי, שממנו באה כל היצירתיות וכל האפשרויות. אדם שהכל אצלו שפוי הוא אדם מאד משעמם. לויניקוט יש תאור של ילד שמחבר את החלקים של עצמו. ניתן לראות את זה כשילד אומר 'חלמתי בלילה חלום', כלומר הוא יכול לזהות את עצמו במצב תודעה אחר.

דואינג- ביאינג

ויניקוט עושה אבחנה בין האלמנט הגברי (דואינג), לאלמנט הנשי (ביאינג). האלמנט הנשי תמיד מועבר ע"י האם. זוהי הוויה של ביטחון בלי חרדה. אם יש אם יציבה, באמצעות הזדהות איתה, ילד רוכש לעצמו את חווית הביאינג. גואינג און ביאינג- חוויה של התינוק של הוויה בלתי מופרעת.

היכולת לביאינג כבר נמצאת בתוך יחסים. החוכמה היא לא להיות כל הזמן בביאינג של עצמך. הדבר הבריא, הוא היכולת להיות בביאינג ולעבור לדואינג. המושגים הללו מתייחסים למצב שבו יש כבר את היכולת לחוש את עצמך בתוך קשר. מצב זה לא יכול להיות לתינוק שמחובר לאימו. חויות של ביאינג, וחוויות של להיות בתוך קשר הן בלתי נפרדות. החוויה של ביאינג היא אלמנט נשי גם כשיש אבא שהקשר איתו נהדר. האלמנט הזה בא עם האם, זה קשור ליכולת של נשים להיות בהריון, היכולת המומחשת להכיל, להפנים וכו'. האלמנט הנשי הזה כולל בתוכו גם דרך נשית לדעת (לא רק יכולת ספיגה, הפנמה והכלה). מדובר בדרך אינטואיטיבית של תחושה דרך הזדהות, .

דואינג: היכולת לפעול בעולם, פעילות ומציאות, כשאדם לא מפחד מהכח שלו ומהחוזק שלו. את זה מקבלים מהאב. הביאינג הוא תנאי הכרחי לדואינג.

פסיכופתולוגיה

עכבה של ספונטניות של פוטנציאלים ושל חיוניות. לדעתו באיזשהו מקום היתה קטיעה של רצף ובמקום שהאישיות תמשיך לצמוח בקו שמתאים לה, התחילה סטייה. מתקרב לגישה שפסיכופתולוגיה היא תגובה בריאה למציאות חולה. ויניקוט אומר שבמקרים רבים זה קורה בגלל כשל סביבתי והורי, אך לעיתים גם בגלל מחלות, אסונות, בעיות מולדות, למשל ביכולת של הילד להנות מהאם הטובה מספיק. ברב המקרים מה שגורם לפסיכופתולוגיה זה לא הדבר עצמו, אלא שקרו לילד דברים שהוא לא יודע להסביר לעצמו. חוויה הופכת לטראומטית כשהיא לא מובנת לילד, כשהיא מעבר ליכולת התפיסה שלו. לכן האם צריכה להסביר לילד מה קורה, להסביר לו במינון ובצורה שהוא יוכל לקלוט. הסתגלות טרם זמנה, מובילה גם היא לפתולוגיה. בשלבים הראשונים האם היא זו שצריכה להסתגל לתינוק. צייתנות והיענות הם מאד חמורות בעיניו. הוא אומר שהנטיה האנטי חברתית, היא נסיון לקחת את מה שהילד הרגיש שהיה שייך לו והוא לא קיבל (למשל אצל עבריינים) וגם להפנות את תשומת לב הסביבה. כאשר הנער או הנערה חוזרים ברגרסיה לנקודה שבה הסביבה היתה צריכה לספק את הצרכים והיא כשלה, הילד מכריח את הסביבה לתת לו את מה שהוא צריך.

פחד מהתמוטטות: זהו פחד שיקרה הדבר שכבר קרה. לכן אפשר במקרים רבים להשתמש בפחדים של המטופלים, כדי להבין מה שקרה להם. אנשים שחוו בינקותם מוות ויש להם פחד מוות אמיתי, המוות הנמצא בתוכם מושלך על העתיד. הם לא יכולים לזכור שזה קרה, אבל התינוק יפחד שזה עומד לקרות לו, ולא ירגיש שזה כבר קרה. המוות קרה בשלבים הראשונים של התינוק, קרה שם משהו שהוא לא יכול להבין וגם לא יכול לברוח מזה. למשל, אם נעדרת. מה שקרה לו בעבר היתה נטישה רגשית, מוות רגשי, מוות שקרה בשלבים מאד מוקדמים, יסורי מוות פרמיטיבים. זה נובע מקיפוח שקרה בשלב מאד מוקדם של התינוק. אם שנעדרת והתינוק לא יכול לעבד את זה. זו לא חויה מיוצגת, או כזו שעברה אינטגרציה כבר. הילד שחווה שאימו נעדרת, גם הוא חדל להתקיים כי עדין אין לו אני שקיים בנפרד שיכול לחוות את עצמו כמחכה לשובה של אמא. הבעיה הבסיסית היא שהילד מפסיק להאמין בקיומה של אמא שלו. אם האם נעדרת א' זמן, זה זמן שהוא יכול לשאת את העדרה ולשמר את הקיום שלה בחייו. א + ב: תוספת שמורידה את היכולת לשמר את הקיום שלה. אם האם נעדרת א + ב + ג: זה עובר בהרבה את היכולת שלו לשמור את הקיום שלה. זהו אזור טראומטי שלא ניתן לתיקון. הטראומה היא נתק של ההמשכיות שלו. הוא חווה שבר, ובתחושה הפנימית שלו הוא מרגיש העדרות שיכולה להיות פיזית או רגשית. יש אפשרות לתיקון, אך אחרי שהיה שבר זה כמו להתחיל מהתחלה וייסורי המוות גורמים לכך שהאדם יפחד כל החיים שזה עלול לקרות לו. החיבור לטראומה הופך להיות תסריט מפחיד שחוזר על עצמו באופן פסיכופתולוגי. אפשר לתקן את זה רק כשהמטופל מגיע לתובנה (קוגנטיבית + רגשית), שמה שהוא מפחד ממנו בעצם כבר קרה לו. דרך הבנה של טיב האימהות שהיתה לו, הוא יוכל להכיל את זה, וזה יפסיק את הפחד. ויניקוט מדבר על כך שהנטישה קרתה בשלבים מאד מוקדמים כשלתינוק אין כלים לעיבוד ואינטגרציה של מה שקורה לו.

מצבים שבהם האם נמצאת, אך היא מדוכאת. ילד שאינו בדיכאון חווה את עצמו בנפילה אינסופית. זה מסית אותו מהתפתחות תקינה, כי הוא עסוק ודואג למצבה של האם. משקיע אנרגיה בלהחיות אותה, משקיע בה מהחיוניות שלו. ילד שויתר על עצמו וחי למען אימו. מדובר על גילאים מאד צעירים. יש דרגות חומרה שונות, אך בכל מקרה יש עיוותים התפתחותיים. הילד מחזיק אותה בחיים, כדי שתהיה לו אמא ומוכן להיות מדוכא בשבילה, משוגע בשבילה וכו'. הדיכאון של האם נחווה כתביעה עצומה ממנו. הבעיה העיקרית היא שכאילו מוטלת עליו משימה בלתי אפשרית. הוא לא יכול להחיות אותה, הוא לא מגיע לשלב של שימוש באובייקט, כי הוא לא יכול להרשות לעצמו להשתמש כמה שהוא צריך. האם משתמשת בו. הילד גם משאיל לאם את החיוניות, וגם נכשל (כי אין אפשרות אחרת), וגם מרגיש אשם בזה שהקיום שלו מדכא אותה.

טיפול

מספר עקרונות פשוטים: ויניקוט מדגיש את הקשר לעומת הידע המקצועי. הוא טוען שטכניקה היא התכחשות לשונות בין בני האדם. צריך להתאים את הטכניקה באופן אישי לכל מטופל. הוא מחפש את המטופל "את מה שמצוי בתוך האדם ומחכה שיכירו בו" (ולא את הלא מודע). הוא חושב שכל התשובות נמצאות אצל המטופל והמטפל צריך לעזור לו לגלות בתוכו את כל התשובות. לכן, השיטה היא מאד מינימליסטית, ולא פולשנית. הוא טוען שהפסיכואנליזה מאד חודרנית, אף אחד לא רוצה להחשף ככה וצריך בטיפול לשמור על פרטיות ובידוד אישי. טיפול שמגיע לכל מקום והוא חודרני, הורס את הפרטיות וזה נורא. מטפל שמרבה לפרש, זה ממש סכנה לדעתו. הוא טוען שמטופל צריך לעבור בטיפול שלבים שעובר ילד. ואז הוא צריך לעבור שלבים של כל יכול, ואם המטפל הוא  כל יכול זה מונע את זה. אם המטפל מחכה, המטופל יגלה את הדברים בדרך יצירתית. הפרשנות צריכה להיות מעטה ולסייע לתהליך. אם היא משתלטת על התהליך, זו הפקרה של הסלף האמיתי (שעליו אסור להשתלט). ויניקוט אומר שתקופה ארוכה עובדים בכלל עם הפולס סלף, פרשנות צריכה להיות כזו שהמטופל ירגיש שהיא באה ממנו, שהוא המציא וגילה אותה. הטיפול מתרחש בתחום הביניים של החויה, ועל כן לא צריך שיהיו שם דברים מדויקים, ופרשנויות מדויקות, זה לא טוב. קיימת אצל כולם אימה מלהימצא (מזה שיגלו אותך) ולהיות מנוצל. (התנגחות רבה עם קליין). בטיפול יש צורך בשקט, בהרבה שתיקות, מעין לבד בנוכחות מישהו. השתיקות מאד פוריות ומעידות על חילוף חומרים של העצמי. ויניקוט מדבר על טיפול הדדי, עם הרבה שיתוף פעולה (דומה למשחק השירבוטים). כל אחד תורם משהו והמטפל לא יודע מה התוצאה. המטופל כל הזמן צריך להיות מופתע מעצמו. אם אין הפתעה, הטיפול הוא ברמת הפולס סלף. ההפתעה היא שחרור מכבלי הציות. אם משווים את הטיפול ליחסי אם תינוק אז החלקים המילוליים קטנים יותר משאר התיקשורת. כשהפרשנות לא מדויקת יש יותר משחק וחשיבה יצירתית, ואז המטופל מגיע לדיוק של עצמו, בעצמו. הוא מדבר על סוג של מירורינג, שזה להחזיר למטופל בלי לתרגם, אלא רק להביא לידיעתו שמה שהוא אמר אכן נשמע. צריך לזכור שכמו שלתינוק יש דחפים לגדילה, גם למטופל יש נטיה טבעית לצמיחה וצריך לסמוך עליה. הטיפול מאד שקט, אך ויניקוט מתנגד למטפלים שותקים. המטפל צריך להיות נוכח ולתת הרגשה שהוא מבין ונמצא. פרדוקס: מצד אחד, לא לפרש, מצד שני, לפרש כך שהמטופל יבין שהמטפל מעורב ואמפתי.

למדנו עד כאן

.1. פרויד עסק במפגש הדחפים עם המציאות החיצונית.

2.  קליין עסקה במפגש בין הפנטזיות והמציאות החיצונית.

3.      פיירברן עסק במפגש הממשי של הצורך של הילד בקשר עם הדמויות שעימן הוא יוצר קשר ושם דגש על התלות.

4.      ביון נמצא בין קליין לפרברן, מפני שגם הוא מדבר על הפנטזיות והשלכתן על המציאות החיצונית בדומה לקליין, אך גם מדבר כמו פרברן על המפגש עם האם ויכולתה להכיל את רגשות הילד.

5.      ויניקוט הוסיף את מימד המשאלה לאוטונומיה. מצד אחד יש משאלה לקשר עוצמתי ומעורבב, ומצד שני, יש גרעין נפרד, לא תלוי, שיש לו צורך לשמר אוטונומיה כלשהי, ולא להיות כולו בתוך הקשר.

מבחינת התפיסה קל לעבור למאהלר כי היא מראה איך מתפתחת האינדיבידואליות, וכל הדברים שנאמרו קודם קיימים בתיאוריה שלה.