המקור של היכולת לדאגה - the origin of the ability for concern

The development of the capacity for concern.// winnicott

המקור של היכולת לדאגה יוצרת בעיה מורכבת. דאגה היא מרכיב חשוב בחיים החברתיים. פסיכואנליטיקאים מחפשים בד"כ מקורות להתפתחות הרגשית של הפרט. אנו רוצים לדעת על כן היכן הדאגה מופיעה בהתפתחות של הילד. אנו מתעניינים גם היכן לא התפתחה יכולת זו או התפתחה חלקית.

המילה דאגה (concern) משמשת לכסות בצורה חיובית תופעה שבצורה שלילית היינו משתמשים במילה אשמה. התחושה של אשמה היא חרדה המקושרת לאמביוולנטיות והמרמזת על רמה מסויימת של אינטגרציה של האגו של הפרט המאפשרת החזקה של דמויות אובייקט טובות יחד עם הרעיון של הרס שלהן.

דאגה קשורה לאינטגרציה ולגדילה , וקשורה בדרך חיובית לתחושת אחריות של הפרט במיוחד בהקשר למע' יחסים. דאגה מתייחסת לעובדה שלפרט אכפת והוא לוקח אחריות.

ברמה הגניטלית בהקשר של התיאוריה ההתפתחותית דאגה יכולה לשמש הבסיס של המשפחה היכן ששני ההורים במהלך יחסי מין לוקחים אחריות על התוצאות. אך בחיים הדמיוניים המלאים של הפרט הנושא של הדאגה עולה באופן רחב יותר ומשמש כבסיס לחלקים הבונים הקונסטרוקטיבים של משחק ועבודה. יש מקום להאמין שדאגה במובן החיובי נובעת בהתפתחות הרגשית המוקדמת עוד טרם התסביך האדיפלי, הכולל יחסים בין 3 אנשים שהילד חווה כ"א מהם כאדם שלם . מקובל לתאר את המקור ליכולת לדאגה במונחים של יחסי אם-תינוק. כאשר התינוק הוא שלם וחש את האם כאדם שלם. זה קשור לתקופה בה יש מערכת יחסים בין שני גופים. תהליכי בשלות הם בבסיס של ההתפתחות הפסיכולוגית והפיזיולוגית. בהקשר של התפתחות רגשות קיימים מס' תנאים חיצונים הנדרשים ע"מ שהפוטניציאל ימומש שהעיקרי הוא סביבה טובה דייה. ככל שהולכים אחורה ללא סביבה אמהית טובה דיה התפתחות לא תתרחש. הרבה קורה בהתפתחות התינוק עוד בטרם התפתחות היכולת לדאגה. היכולת לדאגה הינה יכולת שכאשר נרכשה היא נחשבת כהישג גדול של ההתפתחות הפנימית.

בתיאוריה ההתפתחותית של פרויד בכל שלב מופנים הדחפים האירוטיים והאגרסיביים כלפי איבר אחר. בצד האירוטי יש חיפוש אחר סיפוק, חיפוש אחר האובייקט, בצד האגרסיבי יש תסביך הכולל כעס ארוטי גברי ושנאה המחייבת דמות אובייקט טובה לצורך השוואה. האימפולס האגרסיבי הוא הרסני ומכיל סוג פרימיטיבי של יחסי אוביקט בהם אהבה מעורבת בהרס. אני לוקח זאת כמובן מאליו שהתינוק יכול לשלב בין החוויות האירוטיות והאגרסיביות של אובייקט אחד. האמביוולנטיות (בין הדחפים האגרסיביים לאירוטים) הופכת לעובדה בפנטזיות של הילד בנוסף הילד מתחיל לקשר את עצמו לאובייקטים שהם פחות ופחות תופעות סוביקטיביות ויותר ויותר נתפסים אובייקטיבית כאלמנטים שלא שווים לאני (not me). הוא מתחיל למסד self עצמאי, יחידה שהיא מוכלת בתוך העור ומאוחדת פסיכולוגית. האם הופכת במוחו של הילד לדמות קוהרנטית של אובייקט שלם. התפתחות זו מייצגת אגו ההופך עצמאי מהאגו של האם כתוצאה מכך מתפתחים החיים הפסיכוסומטים של התינוק (עקב האחדות של הגוף והנפש). העולם הפנימי הופך מציאותי לתינוק. מורכבות זו של העולם מתפתחת מגירוי של חוויות שנאה אהבה  המרמזות על הישג של אמביוולנטיות המוביל להופעת הדאגה. ניתן לנסח קיומן של שתי אמהות לילד הלא בשל. האם- אובייקט (Object- Mother) והאם סביבה (Environment- Mother). פיצול זה ממחיש הבדל רחב בטיפול בילד. האם אובייקט אחראית לחלק האובייקט המספק את צרכיו הדחופים של התינוק, דואגת לכל הטפול הפרקטי בו. האם סביבה אחראית לכל מה שקשור לחיבה וקיום משותף. דחף הרס, אגרסיה מטופל על ידי האם האובייקטיבית. דחף ארוטי, איחוד מטופל ע"י האם סביבה. ביחד השלוב של אם אובייקט וסביבה מוביל ליכולת לדאגה. התזה שלי היא שהדאגה מופיעה בחיי התינוק כאשר ישנה במוחו התחברות של האם אובייקט עם זאת של האם הסביבה. החלק הסביבתי חשוב כאן מאוד היות והתינוק חש את היציבות הפנימית הקשורה להתפתחות של העצמאות. בנסיבות מסויימות כשהתינוק מגיע לשלבים הנדרשים יש בלבול חדש: מצד אחד יש את החוויה המלאה והפנטזיה של יחסי אובייקט המבוססים על אינסטינקט שבו האובייקט משומש בלי להתחשב בתוצאות. במקביל קיימים יחסים שקטים בין התינוק והאם סביבה. התוצאה היא הקומפלקס אותו אתאר כעת: האם צריכה להישאר חייה וזמינה. זמינה פיזית במובן שלא עסוקה במשהו אחר. האם האובייקט חייבת להימצא, לשרוד את האפיזודות של הדחפים האינסטינקטואליים שכעת צברו את כל הכוח של הפנטזיות אורליות סדיסטיות .לאם סביבה תפקיד מיוחד להמשיך להיות עצמה ולהיות אמפטית כלפי התינוק שלה. לחוות את המחוות הספונטניות שלו ולהיות מרוצה. הפנטזיה שהולכת עם דחפי האיד כוללת התקפה והרס . זה לא רק שהתינוק מדמיין שהוא אוכל את האובייקט אלא שהוא רוצה לרכוש את התוכן של האובייקט.  אם האובייקט לא נהרס זה בגלל יכולת ההישרדות שלו ולא בגלל ההגנה של התינוק על האובייקט. החלק האחר של התמונה קשור ליחסו לאם הסביבה מצד זה קיימת הגנה גדולה של האם שהילד מעכב או מחזיר. כאן יש חוויה חיובית חוויה של ניצחון וזה הסבר למה חלק מהתינוקות מנצחים את עצמם (בכך שמנצחים את האם הם הורסים את עצמם) . כאן יכול לצמוח פתרון לתסביך של האמביוולנטיות. התינוק חרד שאם הוא יזדקק האם תאבד ולכן הוא זקוק לאם סביבה. כך גדל הביטחון שיש אפשרות לתת ולתרום לאם סביבה ביטחון שמאפשר לתינוק להכיל את החרדה שלו. חרדה המוחזקת באופן זה שונה באיכותה והופכת לתחושת אשמה. הדחפים האינסטינקטואליים מובילים לשימוש חסר התחשבות באובייקט, ואז לתחושת אשמה, אשר נעלמת ע"י תרומתה של האם סביבה. בנוסף היכולת לתת ולהצליח ליצור תיקון שהאם סביבה מאפשרת ע"י נוכחותה האמינה מאפשרת לתינוק להשתחרר מחייו האינסטינקטואליים. באופן זה האשמה לא נעלמת היא רדומה והיא מופיעה כעצבות כאשר האפשרות לתיקון נכשלת. כאשר קיימת האמונה במעגל של הטוב, והציפייה להזדמנויות מתפתחת, תחושת אשמה והקשר לדחפי האיד המשתנה ואנו זקוקים למונח יותר חיובי כמו דאגה. התינוק יכול לדאוג לקחת אחריות על האימופולסים האינסטינקטואלים שלו ועל הפונקציות הקשורות בהן. זה מספק את אחד האלמנטים הקונסטרוקטיביים הבסיסים של משחק ועבודה. אך בתהליך ההתפתחותי ההזדמנות לתרום מאפשרת לדאגה להיות בתוך יכולתיו של הילד. בהקשר של חרדה, אינטגרציה של זמן מאפשרת החזקה. האם דואגת להקצות את הזמן ובכך זוהי אחת מפונקציות האגו המסייע שלה. כשלתינוק יש תחושת זמן היא נמשכת לתקופות קצרות כמו שהדמות המופנמת של האם מכילה חלקים קטועים של נדיבות ורודפנות שמקורם באינסטינקטים. הזמן שהוא יכול לשאת הפנמות אלו תלוי בבשלות וממצב ארגון ההגנות הפנימי. הנוכחות המתמשכת של האם היא בעלת ערך ומשחררת מהחיים האינסטינקטואלים. לא ארחיב בנושא של מחסור בהתפתחות דאגה אך כשלון של האם אובייקט לשרוד , או של האם סביבה לספק הזדמנויות אמינות לתיקון מוביל לאובדן היכולת לדאגה. והיא מתחלפת בחרדות אכזריות ובהגנות אכזריות כמו פיצול או חוסר אינטגרציה. אנו דנים לעיתים בחרדת פרידה אך כאן אנו דנים במה שקורה בין הורים לילדים כאשר אין פרידה או שההתמשכות החיצונית של הדאגה לילד לא נשברת . אני מדברים על מצבים שקורים כשהפרדה נמנעת.

להלן מקרים של אנשים בסה"כ נוירוטים אך במצב רגרסיבי המוביל אותם לתק' בטרנספרנס בהם השפעו כתינוקות מהדאגה של טיפול האם:

1.       ילד בן 12 שההתפתחות המוקדמת שלו הביאה לדיכאון שככל שהנראה לא מודע. ורגרסיה במצבים הקשים סבל מהלוצינציות של פרצופים שראה כחלומות יום. היו לו כוחות אגו רבים שהתבטאו בדיכאון שלו היה לו סיוט של גבר בעל קרן מאיים על עצמי בגדול נמלה. שאלתי אותו אם הוא חשב שהוא הגבר בעל הקרן ואחיו הנמלה. הוא לא דחה הפרוש ובכך בעצם נתתי לו הזדמנות לגלות את הפוטנציאל לתיקון שלו. בסופו של דבר וויניקוט החליט לא לטפל בו כי ראה שיש בו גם חלקים בונים ולכן רצה להראות לו שאין בו רק הרס ושנאה אלא גם חלקים בונים.

2.       פציינט של ויניקוט שהיה תרפיסט בעצמו. סיפר על מטופל שהלך לראותו בעבודתו וגילה שהוא מאוד מיומן . אח"כ סיפר לוויניקוט כיצד בחופשתו השקיע בגינה. וויניקוט העיר על חשיבות הקונסטרוקטיביות כפי שדיווח עליה גם לגבי הפציינט. הוא דיווח על כלי גננות  חדש שראה בחנות מתחת ביתו של ווינקוט עם שיניים מרהיבות . ווינקוט ראה זאת כתוקפנות אורלית ואת האימפולס של האהבה המוקדמת על הרסנותה.  אך כאן גם היתה אינטגרציה ודאגה בקשר להישרדותו של המטפל. העלאת הכלי החדש התייחסה לאהבה ולהרסנות של המטפל , אך היתה גם התייחסות לקונסטרוקטיביות של העבודה. ויניקוט טוען שאנשים מתקשים לקבל את החלקים ההרסניים שלהם בניסיונות האהבה המוקדמים. הרעיון של הרס של האם האובייקט ע"י אהבה ניתן לעשותו אבל רק בתנאי שיש בידי הפרט עדות למטרה קונסטרוקטיבית שלה והאם סביבה מוכנה לקבלה. יש עוד שני מקרים נוספים שלא תוארו.

לסיכום:

דאגה כמונח תואר כאן כמחבר בין אלמנטים הרסניים, דחפים הקיימים במע' יחסים כלפי האובייקט ובין האלמנטים החיוביים של הקשר. דאגה קשורה התפתחותית לתק' לפני התסביך האדיפלי. כלומר למע' יחסים של שני אנשים. תינוק ואם או תחליף אם. במצב האידאלי ע"י כך שהאם ממשיכה להיות חיה וזמינה היא הופכת להיות גם האם שסופגת את כל דחפי האיד והיא גם האם שיכולה לאהוב כאדם שכלפיה ניתן לעשות תיקון. במצב זה החרדה מפני דחפי האיד והפנטזיות של דחפים אלו הופכים נסבלים, והתינוק יכול לחוש אשמה ולנסות ליצור תיקון. כאשר האשמה לא מורגשת כך, אך מוכלת אנו קוראים לה דאגה. כאשר בתחילת ההתפתחות אין דמות אם אמינה לקבל את מחוות התיקון, האשמה הופכת בלתי ניתנת לנשיאה, ודאגה לא מורגשת. כשלון בתיקון מוביל לאובדן היכולת לדאגה ולהחלפתו בצורה פרימיטיבית של אשמה וחרדה.