התיאוריה של וויניקוט - Winnicott's theory

הפורמולציות של וויניקוט באשר להיווצרות העצמי מספקות בסיס לתיאוריה התפתחותית השונה מזו הפרוידיאנית והקלייניאנית. מצד אחד מתאמץ וויניקוט לשמור נאמנות לקליין ופרויד, אך מצד שני נראה כי הוא מפרש אותם כרצונו ובאופן כל-כך שונה, עד שלא ניתן לזהות אותם בתאוריה שלו. את גרעין התפתחות העצמי רואה וויניקוט במאבק הפרט לאינדוידואציה שבצידו קיימת היכולת למגע אינטימי      הבריות. את היכולת להשיג נפרדות הוא גם רואה כקשורה ביכולת להשיג איחוד מחדש וזה אחד מהפרודקסים  הרבים הקיימים בתאוריה שלו.

לפני הקריירה שלו כפסיכואנלטיקן היה ווינקוט רופא ילדים. הוא עבר במשך 10 שנים אנליזה אצל סטרצ'י (1923 1933) ואח"כ אצל ריביירי. הוא קיבל הדרכה על הטיפולים שלו ממלני קליין. המאמרים שהחל לכתוב ב- 1945 בשרו את התפנית ההתפתחותית שלו מקליין. בשונה מקליין, ווינקוט מבין את התהליך המוביל להתפתחות או לעכבה של העצמי בעיקר בהקשר של אינטראקציה בין הילד ובין אחרים משמעותיים בסביבתו ולפיכך גישתו הינה בתחום המודל  יחסים/מבנה ולא בתחום מודל דחף/מבנה.

 

היווצרות האדם לפי ווינקוט: מרבית תרומותיו העיקריות של ווינקוט עסקו בתנאים המאפשרים לילד לפתח מודעות לעצמו כנבדל מאנשים אחרים. ווינקוט עסק במודעות זו מזוויות שונות, בהקשרים שונים ובאמצעות המשגות שונות.

עבור התינוק מתחילים החיים ממצב של העדר אינטגרציה ושל חוויות מפורקות. האם מספקת לתינוק "סביבה מכילה", (HOLDING ENVIROMENT), באמצעותה הוא מתארגן. ווינקוט תאר את המצב של התמסרות המאפיין את גישת האם כלפי התינוק כ "עסוק יתר אימהי ראשוני" (PRIMARY MATERNAL PREOCCUPATION), שהוא תוצרת נטייה ביולוגית טבעית. יותר מכך, לפי ווינקוט האם פשוט "מביאה את העולם אל התינוק". בדיוק כאשר הוא מרוגש ומחפש אובייקט שיענה על צרכיו מציגה לו האם אובייקט מתאים או השד. זהו "רגע של אשליה" . התינוק מאמין שהוא יצר את האובייקט. התינוק שבהתחלה עקב תחושות הרעב מפנטז התקפה מהסביבה מקבל שד מלא חלב. כך הוא לומד לפתח התקפה של שד בכל פעם שהוא רעב. הוא מאמין שהוא יצר את השד. כיוון שהאם בזמינות גבוהה יותר בגלל העיסוק האימהי החזק שלה, האשליות שלו מקרבות אותו יותר ויותר לעולם המציאותי. ברגע האשליה הלוצינצית התינוק והשד המוצג ע"י האם נתפסים כזהים. התינוק חווה עצמו כאימפוטנטי, כמקור של יצירה ואימפוטנציה. אומניפוטנציה זו מהווה בסיס להתפתחות בריאה של העצמי ( טענה שהושמעה מאוחר יותר גם ע"י קוהוט). העיתוי של האם בהענות לצורך של התינוק ומסירותה כלפיו מלאים תפקיד חשוב בהיווצרות בסיס זה. עליה להביא את העולם אל התינוק באופן מובן. הסימולטניות של הלוצינצית התינוק והצגת השד מהווים בסיס למגע עם המציאות ולתחושה של שליטה על המציאות. התפתחות טובה דורשת אמא שתבצע "MIRRORNIG". מדובר בתגובתיות האם לתנוחות התינוק, לתנועותיו ולשאר הביטויים הפרה- ורבלים שלו. מירורינג נכון יספק לתינוק שיקוף מדויק של חוויותיו ושל ניסיונו  על אף שחוויותיו עדיין בנויות על בסיס של איכויות מפורקות. מיררורינג נכון נתון לתינוק את התחושה "כאשר אני מסתכל, אני נראה (כי מגיבים אלי), ולכן אני קיים". הפרעות בתהליך זה פוגעות בתחושת העצמי שלו.

ווינקוט מתייחס בהקשר זה גם לתנאים הנחוצים לפיתוח היכולת להיות לבד. לפי ווינקוט, חשוב לא רק שהאם תעצב את העולם עבור התינוק, אלא גם חשוב שתספק לו נוכחות בלתי דורשנית באותם מצבים בהם התינוק אינו דורש או מבטא את צרכיו. זה יאפשר לו לחוש את המצב של היעדר צורך וכך יוכל לפתח יכולת פשוט להיות עם עצמו. רק כאשר ניתנת לתינוק הזדמנות לחוש לבד (בנוכחות אחרים) הוא מסוגל לפתח את עצמאותו.

מעורבות עצומה של האם אינה נחוצה לאורך זמן. לאחר שנלמדה האומניפוטנציה הראשונית חשוב שהתינוק יכיר במגבלות שלו בשליטה על המציאות. מה שמאפשר לו להכיר בגבולות כוחו הוא כישלונותיה של האם, המתרחשים לאט לאט ובמנות קטנות, לספק ולעצב את העולם בהתאם לדרישות התינוק. כישלונות אלה מתרחשים כאשר האם חוזרת להתעניין בעוד דברים נוסף על תינוקה. מצב זה דוחף את התינוק לספרציה, ומאפשרת לו לפתח תפקודי אגו אקטיביים. כעט התינוק נדרש לבטא את עצמו ביתר תוקף ובהירות בתנועות ובסימנים, כדי שהאם תבין את צרכיו.

הכישלון של האם לספק סביבה מתאימה לילד ולסגת בהדרגה מהסיפוק המלא של צרכיו משפיעים לפי ווינקוט על המשך התפתחותו הרגשית. במצב כזה הילד חווה "כליון של העצמי". אם האם מעבירה עמדה דרשנית בנוכחותה, כי אז הילד חווה מצב בו הוא נדרש להגיב כלפיה כשהוא זונח את צרכיו ובונה עצמו ע"פ המצופה ממנו. כך הוא מתפתח בכיוון של מענה קומפולסיבי ולא בשל על ציפיות אחרים ממנו. באופן זה הוא מאבד קשר עם צרכיו הספונטנים ועם תנועותיו. וויניקוט מכנה פרגמנט ציה זו "ספליט בין עצמי אמיתי לבין עצמי מזויף, הקיים על בסיס צייתני". התינוק גדל לפי הדימוי שיש לאם לגביו. העצמי המזויף מקבל על עצמו את התפקידים של דאגה וטיפול שהסביבה נכשלה באספקתם. העצמי המזויף מכסה ומגן על האינטגרציה של  העצמי האמיתי ומסתיר אותו. העצמי המזויף יוצר פעילות יתר של האינטלקט וספרציה של תהליכים קוגנטיביים מכל בסיס ופני או רגשי. וויניקוט רואה במה שהוא מכנה "אובייקטים של מעבר" "OBJECTS TRANSITIONAL", אספקט נוסף של תהליך התפתחות האדם. מה שחשוב לפי וויניקוט אינו האובייקטים אלא סוג יחסים שהתינוק יוצר איתם, יחסים המייצגים גישור בין אומניפוטנציה הלוצינטורית לבין הכרה במציאות האובייקטיבית.  תנודתיות בין המצב של אומניפוטנציה הלוצינטןרית, שבו הפרט מאמין בשליטתו על המציאות לבין המצב של הכרה מתמדת במגבלות הקיום העצמאי של אחרים ובאים יכולתו ש הפרט לשלוט עליהם, משקפת לפי וויניקוט, את בעייתיות הקיום האנושי. וויניקוט מתאר זאת כעימות בין "העולם הפנימי" ו "העולם האובייקטיבי". כלומר, עימות בין העולם של אובייקטים סובייקטיבים  שלפרט יש שליטה עליהם ובין עולם של אובייקטים עצמאיים, חיצוניים ונפרדים.

אובייקטים של מעבר מגשרים בין שני סוגי העולם הפנימי והחיצוני, וויניקוט אומר שמה שנחוץ כדי שיווצר אובייקט מעבר הוא הסכמה בשתיקה בין מבוגר וילד לא לחקור את מקור וטבע האובייקט. ההורה מתנהג כאילו יצר התינוק את האובייקט וכאילו התינוק שולט בו, ויחד עם זאת מכיר בקיומו של אותו אובייקט בעולם של אנשים אחרים. אובייקט המעבר אינו תחת שליטה מאגית (כמו הלוצינציות ופנטזיות) ולא תחת שליטה אמיתית (כמו האם האמיתית) ולכן הוא עוזר לתינוק לגשר בין תוית עצמו כבנאדם בין אחרים ובין תחושת עצמו כמרכז של עולם סובייקטיבי. זה לא רק שלב התפתחותי אלא גם מקור חוויתי חשוב להתפתחות בעתיד, משום שהיכולת לשחק באובייקט מעבר מתפתחת בילד יכולת משחק, שמשמשת אותו כמבוגר כדי לשגות ברעיונות ובפנטזיות, ולחוות את החדש, המקורי והמפתיע שבמציאות ובפנטזיות ולחוות את החדש, המקורי והמפתיע שבמציאות.

פרדוקס נוסף בתיאוריה של וויניקוט שהופעתו הכרחית להתפתחות עצמי בריא נעוץ באבחנה של וויניקוט בין "התייחסות לאובייקט" "OBJECT RELATING" ובין "שימוש באובייקט" "OBJECT USUAGE. המשגות אלה מאירות את הבנות של וויניקוט לגבי תפקיד התוקפנות וההרס בתהליך הספ רציה. "התייחסות לאובייקט" מוגדרת כחוויה סובייקטיבית ושהלכתית, שבה האחר הוא תחת שליטתו הפנטזיונית של התינוק. "שימוש באובייקט" הוא תפיסה של האחר והאינטראקציה עמו כנפרד ואמיתי וכמצוי תחת לשליטה האומניפוטנטית של התינוק.

באמצעות מושגים אלה ממקד אותנו  וויניקוט שוב על המנגנונים המדויקים שהופכים מעבר זה לאפשרי ומעברים אלה סובבים שוב סביב פרדוקס. התינוק הורס את האובייקט, כיוון שהוא מתחיל לחוות אותו כנבדל וכמחוץ לשליטתו הסוביקטיבית. באותה המידה התינוק שם את האובייקט מחוץ לשליטתו האומוניפוטנטית, כי הוא מודע לכך שהרס אותו. לפיכך התינוק משתמש באובייקט והורס אותו כיוון שהאובייקט הפך לאמיתי, והאובייקט הופך לאובייקט אמיתי כיוון שהתינוק השתמש בו והרס אותו. שימור האובייקט למרות התוקפנות שהתינוק מפנה כלפיו היינו חיוני להתפתחות היכולת לשימוש באובייקט. העמדה הלא נקמנית של האם כלפי התוקפנות שגילה, מאפשרת לתינוק את החוויה של שימוש לא מעורר באובייקט, אשר בעצמו עוזר לו לבנות אמונה באחרים גמישים שהם מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית.

לפי וונינקוט, התפתחות עצמי יצירתי ובריא תלויה בנתונים סביבתיים ספציפיים אותם כלל וונינקוט תחת המושג "אמהות מספיק טובה" "GOOD ENOUGH MOTHERING" המאפשרת לתינוק פשוט להתקיים ולא לעסוק בלהגיב. סוג זה של אמהות מאפשר מעבר מתלות אניפנטלית לעצמאות ומעבר קוגניטיבי מתפיסה אומניפוטנטית לתפיסה ראליסטית.

הפרעות להתפתחות מותירה תחומים מסוימים של המציאות כנתפסים במישור הסובייקטיבי (אומניפוטנטי) וכבלתי נתונים לראייה אובייקטיבית. אין זה משנה עד כמה מעוגן האדם במציאות ואיך הוא יודע לגשר בין יצירתיות פנימית סובייקטיבית ובין חיצוניות אובייקטיבית, הפחד של האדם מפני פריצת העצמי האמיתי שלו קיים עבורו כאיום עמוק, ולכן תמיד נשאר אצל כל אחד חלק לא מתקשר בתוך מבנה העצמי, שהוא הגרעין  האמיתי המבודד של העצמי.

 

וויניקוט ומודלים אחרים: המודל של וונינקוט של האם והילד כיחידה, מתמקד לא בהיבטים איטרפסיכים של התינוק אלא בקשר בין האם והילד. לפי המודל של וונינקוט לא ניתן להבין התפתחות פתולוגיה בראייה של הפרט באופן מבודד. וונינקוט מבקר את מהלך על השימוש שלה במונח הסימביוזה, שמתבסס על הקשר הפיזי בין אם- ילד וטוען שמונח זה מעוגן יותר מדי בביולוגיה. לעומתה מדגיש וויניקוט יותר את תפקיד הרגשות בקשר בין אם וילד.

למרות שגישתו של וונינקוט היא יותר בתחום היחסים/ מבנה מאשר בתחום היחס/ מבנה, הרי שבניגוד לפרברייין, לא נטש וונינקוט את השימוש בתיאוריית הדחף וגם לא ניסה כקרנברג, ג'קובסון ואחרים מתחום פסיכולוגית האגו, לערבב מושגים מתחום יחסי אובייקט עם מושגי מודל הדחף/ מבנה. התפתחות היחסים בין אם ותינוק לפי וונינקוט אינה קשורה לחלוטין לדחפים הקיימים אצל התינוק, אלא לאיטראקציות שבין צרכיו ההתפתחותיים של התינוק והאספקה האימהית.

לפי וונינקוט, צרכי התינוק הם לשייכות לאמו וצורך זה נבנה תוך כדי הקשר בין התינוק לאם. וונינקוט אינו מתייחס כקליין לקיום דמויות ראשוניות ומופנמות הקיימות עוד מהלידה. לפי וונינקוט, במקום אובייקטים פנימיים קיימת אצל התינוק צפייה. וויניקוט מתאר "דחף" שהוא חיפוש אובייקט. וויניקוט מתאר אמהות מספיק טובה שצריכה לכלול: עידוד ראשוני ומושלם של צרכיו של התינוק ושל תנועתיות, הכלה לא חודרנית וסביבה משקפת: הסכמה לכבד אובייקטים של מעבר, המשך קיום צרכי האם על אף צרכי התינוק, והעדר נקמנות מצידה כנגד אספקטים הרסנים של שימוש באובייקט.

וונינקוט מתנגד לגישה של פרויד שכל דחף מחפש סיפוק. סיפוק הדחף לפי התאוריות של פרויד וגם של קליין, מהווה בסיס להתפתחות יחסי אובייקט (האם הופכת טובה דרך האכלה טובה והתינוק אוהב את האם ע"י בליעה והפנמה שלה. האם הופכת לרעה כשהיא מסתכלת על התינוק). לפי וויניקוט, סיפוק הצרכים לבדו אינו מספיק אלא נחוצה אהבה אימהית ואמהות מספיק טובה כדי שיתפתחו יחסי אובייקט תקינים, לומר אינו משמש כמודל מכיניסטי או ביולוגי של ספוק צרכים אלה מדגיש את התהליך את האינטראקציה.

וויניקוט תופס בריאות הנפש כתלויה באינטגרטיביות יחסית ובספונטניות של העצמי. פסיכופותולוגיה מובנה לפי וויניקוט צימצום וליקוי בביטוים ובתנועות שבעצמי והיווצרותה תוליה במידה שבה היתה לתינוק אימהות מספיק טובה. לשון אחר, וויניקוט רואה בכל סוג של פסיכופותולוגיה תוצאת ליכוי בגישת ההורים ובאישיותם. גישה זו גם משתקפת בעמדתו של וויניקוט כלפי תופעת הרגרסיה. וויניקוט אינו מבין רגרסיה כנסיגה לשלב בו יש קיבעון לאיזורים אוטואירוגנים, אלה חזרה לנודה בה אכזבה הסביבה את הילד. לפי וויניקוט, הרגרסיה הינה חיפוש אחר חוויות קשר אבודות. הנטייה לרגרסיה נתפסת ע"י וויניקוט כחלק מיכולת של הפרט להביא להחלמה עצמית. בהקשר הזה רואה וויניקוט בסביבה האנליטית כמספקת הספקות הורות חסרות וכממלאת את הצרכים ההתפתחותיים המוקדמים, ובזה הוא ואה את המרכיב המרפא בפסיכותראפיה ולא במתן פרושים. לפי וויניקוט, תפקיד הפסיכואנליזה הוא לפצות את הפרט על הכישלון של ההורים בהסתגלות לצרכיו ולספק לו סביבה מכילה, כפי שזו מתבטאת במהימנות של האנליסט, בקשב שלו כלפי הפציינט, בתגובתיות שלו, בזיכרון ובנגישות שלו לפציינט. בדרך זו טוען וויניקוט, מתפתח ומתקדם העצמי של  הפציינט בטיפול. וויניקוט מגן על עצמו מפני ביקורו של אנליטיקאים אדוקים הטוענים שגישתו רגרסיבית ומספקת מדי משאלות אינפנטיליות, בזה שהוא טוען כי הרגרסיה מאפשרת להגיע לפיתוח העצמי ולא לסיפוק הליבידו. כדי להתפתח, טוען וויניקוט, נדרשים יחסים עם דמות אימהית ותומכת. יחסים כאלה מאפשריים לעצמי האמיתי להתפתח.

 

וויניקוט והמסורת הפסיכואנליטית: וויניקוט מנסה לשמור על קשר עם קליין ופרויד ומבקר את פרבריין על ביקורתו על פרויד. מצד אחד ביקר וויניקוט את קליין על המושגים שלה כ"אינסטינקט המוות", הידע המוקדם שמתייחסת לתינוק על הפנים של האב, על תפיסת הלידה כהשלכת אגרסיה. מצד שני, הכיר במושגים שלמד ממנה. למעשה, ביקורתו של וויניקוט על קליין התמקדה בדגש שהיא שמה על תהליכים פנימיים שהוא על חשבון יחסים עם אחי אמיתיים. ביקורתו המהותית היא על ניסיונה לגזור יחסי אובייקט ממקורות פנימיים ומבנים כדימויים אפרוריים של אובייקט ושל אגרסיה פנימית. מה שקליין גוזרת ממבנים, וויניקוט מפתח מאספקות של הצרכים ומכישלונות באספקת הצרכים של הסביבה. כדי להראות המשכיות לקליין מאפשר אותה וויניקוט מחדש במונחיו.

וויניקוט רואה את תרומתו העיקרית של קליין בשתי הפוזיציות שתארה, ובעיקר בפוזיציה הדיפרסיבית. הוא מתרגם את היכולת להרגיש אשמה ליכולת המתפתחת בתינוק להרגיש עניין כלפי האם האובייקטיבית המשמשת עבורו כמקור לפנטזיות תוקפניות בתוך התרגשותו החמדנית מתייחס התינוק לאם רק דרך צרכיו שלו. המשבר הדיפרסיבי מתחיל כשהתינוק מכיר בכך שהאם היא האובייקט לכל המצבים הנרגשים, היא גם זו המספקת לו סביבה מכילה, שבה הוא תלוי ואותה הוא אוהב. כדי שיהיה מסוגל להכיר בכל הרבדים הללו, על האם לשרוד במצבי הריגוש שלו ולהכיל את המצב כדי שהתינוק יוכל לסמוך על קיומה ולחוש שהפנטזיות ההרסניות של אינן בעלות כוח אומוניפוטנטי. המשך קיום האם מייצג עבורו את קיום העולם החיצוני על אף צרכיו ורצונותיו. כמו כן, בהמשך קיומה מאפשרת לו האם הזדמנות לפצות ולתקן, ודבר זה מקנה לו יכולת לשאת את התחושות של אשמה על התוקפנות שלו ולפתח יכולת להתעניין בעולם החיצוני.

קליין טוענת כי הפוזיציה הדכאונית מושגת כאשר ממזג התינוק בין השד הטוב לרע. בניגוד לקליין רואה וויניקוט את האשמה וחרדת הדיכאון כנוגעים יותר לאם האמיתית מאשר לאם המופנמת. התינוק לא יכול "לתקן" את האם בפנטזיה או במשחק, אלא צריך שתיתן לו את ההזדמנות לתרום לה ולתקן איתה. לפיכך, אימהות ממשיות שהנן דכאוניות אינן מאפשרות לילדיהן את פעולת התיקון, כי הן נשארות בדיכאונן.

לוויניקוט היו עמדות שונות לגבי פרויד. ייתן שכיון שלא רצה להתעסק עם יצירת תאורייה חדשה לגמרי, העדיף לפרש את פרויד מחדש למרות זאת בולטים בינם ההבדלים.

איך מסתדר וויניקוט עם נרקיציזם ראשוני שפירושו עיסוק של התינוק בעצמו והעדר עניין ביחסי אובייקט בשונה מפרבריין וקליין שתקפו באופן ישיר את המושג והתנגדו לו 0פרבריין לא קיבל את המונח וטען כי בנרקיציזם קיימים יחסי אובייקט פנימיים וקליין טענה כי בסוג זה של נרקיסזם הליבידו מופנה כלפי אחרים מכחתחילה) וויניקוט בוחר להשתמש במושג זה, אך מסביר אותו באופן שונה לחלוטין מכפי שפרויד הסביר אותו. ויניקוט משתמש במושג כאילו הסביר את התלות של התינוק באימו ומוציא אותו מהמשמעות שנתן לו פרויד.

וויניקוט אינו רואה באגסיה דחף מולד. בשלב ראשוני בהתפתחותו, אומר וויניקוט, האגרסיה מקבילה לפעילות הכללית של התינוק. בשלבים מאוחרים יותר האגרסיה מהווה צורך למשהו שהפרט יתנגש בו, משהו מחוץ לעצמי, שאינו שייך לפרט וחיצוני לו, וכך מאפשר לו פעילות הרסנית 0כי האגרסיה מופנית לאובייקט שהוא מחוץ לשליטה האוניפוטנטית של העצמי ולכן אינה יכולה לפגוע בעצמי).

בשונה מפרויד שראה בתסביך האדיפאלי עימות בין דחפי הילד ובין איסורי החברה רואה קליין את התסביך כנובע מעימות בין צרכי אהבה ושנאה כלפי אותו הורה. כך גם וויניקוט, אך בשונה מקליין שמבהירה את עמדתה השונה מזו של פרויד, וויניקוט אינו מציין את השוני בינו ובין פרויד בהקשר של התסביך האדיפאלי ופשוט כותב אפ פרויד במונחים קלייניאנים.

גם במושג של נוירוזה עשה וויניקוט שימוש שונה מפרויד, כאשר הגדיר את מרבית האנשים כנוירוטים בעוד שפרויד בהחלט ראה בנירוזה הפרעה. כך גם לגבי מונחים אחרים של פרויד.

למרות שוויניקוט בהחלט מציע גישה אלטרנטיבית לזו של פרויד הוא מבכר להציג את רעיונותיו כהמשך של פרויד. רעיונותיו ניתנים להבנה רק במסגרת מודל יחסים/ מבנה ולא לפי מודל הדחף של פרויד.